העמק דבר על בראשית א:כו

1נעשה אדם. לא אמר ה׳ נעשה נפש חיה כדמותנו. ואחר כך יקרא אדם. וכמו שכתוב באמת להלן ה׳ ב׳ ויקרא את שמם אדם. אבל לשון נעשה אדם הוא שא״צ לקריאת השם. אלא תכונתו מורה כי הוא אדם. אבל א״כ קשה על מה כתיב אח״כ שקרא הקב״ה שמם אדם. משמע שנצרך לקריאת שם וכמ״ש בשם שמים וארץ. אלא כך הדבר. דמשונה האדם מכל המינים. דכל המינים נבראו באופן שכל מין שוה בתכליתו ובתכונתו. משא״כ האדם עלה במחשבה שיהא בשתי תכונות. האחת יהא דבוק באלהיו עומד ומשמש בארץ כמלאך בשמים. והשני׳ שיהא מדיני ועושה צרכיו. אע״ג שמ״מ יעשה רצון ה׳. אבל אינו במעלה הראשון. והנה בתכונה הראשונה הוא אדם ממילא מלשון אדמה לעליון. באשר הוא בדמות אלהים. והיינו שבו כלול כל כחות הבריאה והוא מושל בכל. והרי הוא כמו בן הבכור של מלך שמושל כמו המלך. ומשום זה הכל מבינים שהוא בן המלך באשר רואים אותו מושל בכל פרט. משא״כ בן מלך שאינו בכור. והמלך עושה אותו למושל באיזה פרט. ואת חבירו על פרט אחר. וכן לכל מושלי המלוכה. נמצא כולם ביחד דומים למלך אבל כל א׳ בפ״ע אינו אלא בקריאת שם דומה למלך בזה הפרט שהוא מושל. וכך האדם משונה איש המעלה מאיש הפשוט. ובגמ׳ שבת דף קי״ב ב׳ רמזו על שני מיני אדם. ואמר בל״א לית דין בר אינש. ובל״ב כגון דין בר אינש. פי׳ האדם המעלה. אבל כלל מין אנושי נקראים אדם בטבע הענין. באשר המה בכלל מושלים על כל הבריאה. והוא התכליתי [וכן בשם ישראל שהוראתו הוא למעלה מטבע הבריאה וההנהגה. יבואר להלן פ׳ וישלח. דכלל האומה נקרא ישראל. אבל כל יחיד מהם יש שנקרא שמו ישראל ויש שלא הגיע לכך] וא״כ במאמר נעשה אדם ביאורו מין האדם בכלל ונקרא ודאי אדם גם בלא קריאת שם. אחר שבכלל בזה המין תלוי הבריאה ודומים בזה הפרט להבורא ית״ש. ואדם הראשון בפרט קודם שחטא הי׳ ראוי להקרא אדם גם בלי קריאת שם. אבל אחר שחטא נקרא שמו אדם ויבואר עוד:

2בצלמנו. הב׳ כמו בתוך או כמו עם. שהאדם יש לו מזל. ופרש״י שבת ס״א ב׳ שהוא מלאך וזהו צלם אלהים המסבבו ומגין עליו מנזק (ועיין להלן א י״ד. ובס׳ במדבר י״ד ט׳):

3כדמותנו. הצלם הוא כדמותנו. וממילא האדם שמלובש בו הוא בדמות אלהים. ובזה הכח:

4וירדו וגו׳. שאין שאר בריות מזיקתו מהרה:

5ובכל הארץ. הבהמה שבכל חלקת התבל. ולא כדגת הים ועוף השמים שא״א לאדם לרדות בהם אלא במקום שיכול להגיע וזה אינו בכ״מ. משא״כ בבהמה הוא בכל הארץ (ועי׳ מקרא כ״ח):