העמק דבר על בראשית יח:ב

1וירא. שני פעמים. ואמרו ברבה וירא במלאכים וירא בשכינה. ואינו מבואר כ״כ. ועוד איתא שם אמר אם יהיו מכבדים זא״ז ב״א גדולים הם ע״ש עוד. ולכאורה קשה וכי מי שהוא מכניס אורח מדקדק על האורח אם הוא אדם גדול או לא. אלא כך הענין באשר שהיה א״א שקוע באותה שעה באהבת ה׳ ובהקבלת פני שכינה. ומלבד שהוא תענוג נפלא עוד הוא מ״ע ואהבת את ה׳ כמבואר בפ׳ זו. ומ״מ אי מתרמי איזה מצוה בשעה שהאדם שקוע באהבת ה׳. מחויב להפסיק ממצות אהבה שאין לה זמן קבוע וע״ז איתא במס׳ שבת פ׳ מפנין גדולה מצות הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה שנאמר אל נא תעבור מעל עבדך. ואין הכונה דמי שמכניס אורח גדול מהמקביל פ״ש. אלא שהיא גדולה לדחות שכך הוא רצונו ית׳ שיהא מצוה מעשית דוחה מצוה זו שאין לה שיעור וזמן והביאו ראיה מא״א שהפסיק מהקבלת פ״ש כדי לעסוק בהכ״א ורבותא קאמר דאפי׳ הכ״א שהיא מצות גמ״ח דוחה מכש״כ מצוה קבועה מה״ת. אכן זה אינו אלא במצוה שא״א להעשות ביד אחרים אבל אם אפשר להעשות בי״א אין ראוי לדחות אהבת ה׳. וה״ז דומה למצות ת״ת שכתבנו לעיל י״ז כ״ב מסוגיא דמ״ק ד״ט. וכ״ז מבואר בכתוב. דא״א בשעה שראה את המלאכים וגם ראה בשכינה היה תמה וכאינו יודע מה לעשות אם להפטר מן השכינה או להכניס את האורחים. אח״כ נתיישב בדבר ואמר אם ב״א גדולים הם ואין כבודם לצוות למשרתים להכניסם לבית הרי מחויב אני להפסיק מהקבלת פ״ש. אבל אם הדיוטים הם אפשר לקיים מצוה זו ע״י אחרים היינו שיצוה את נעריו ולהכניסם ולהאכילם:

2מפתח האהל. לא כהלכות ד״א שההולך להקביל פני חשוב ה״ז מתקרב והולך בנחת וכשהוא סמוך להחשוב ה״ז רץ אליו כמו וירץ לקראתו ויחבק לו (לקמן כ״ט) אבל א״א עשה כהלכות מצוה. שמצוה לרוץ. מהחל ועד כלה כך רץ אברהם מפתח האהל עד שהגיע להם: