העמק דבר על בראשית ב:ה

1וכל שיח השדה וגו׳. הדבור והעסק על אודות השדה שהוא פרנסת העולם. כדכתיב מלך לשדה נעבד. אפי׳ מלך חושש ושואל על פרי השדה. זהו משמעות החיצוני במקרא זה. אמנם לפי זה הפי׳ לא ידענו מה הודיענו הכתוב בזה. אלא יש בזה המאמר עוד כונה עמוקה. דשיח משמעו תפלה קבועה המכונה עוד עבודה שבלב. וכדאיתא במס׳ (עבודת כוכבים דף ח׳) אין שיח אלא תפלה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה. וביארו התוס׳ שהוא תפלה קבועה. והענין דמראש הבריאה קבע הקב״ה שיהיה עסק פרנסה שבא בהליכות עולם מעורב בהשגחה עליונה מגיע ע״י מפגיע של עבודה. היינו או קרבנות במקום הראוי לכך. או תפלה בכל מקום. ומש״ה נקראו אלו סתם עבודה יותר משארי מצות שבתורה שהם ג״כ עבודת ה׳. היינו ע״ש הכתוב עובד אדמתו ישבע לחם פי׳ דשארי מלאכות שאדם עושה אפשר שעושה בשביל פרנסה ואפשר בשביל צורך אחר משא״כ עובד אדמתו אינו אלא לשבוע לחם. וכך הוא הבדל כל מצות שבתורה לעבודת קרבנות או תפלה. דשארי מצות ועבודת ה׳ שכרם שמור לעוה״ב או בעוה״ז אוכל פריו בעושר וכבוד וכדומה מדה כנגד מדה משא״כ קרבנות או תפלה עיקרם באים לפרנסה. כדאיתא (בכתובות דף ז׳) למה נקרא שמו מזבח שהוא מזין. (ועוד יבואר בפ׳ פינחס אם יזכני ה׳) וכן תפלה קבועה דמש״ה נקרא במס׳ (שבת דף י״ב) חיי שעה (ולהלן מ״ח כ״ב יבואר דיוק מקרא בתפלת שלמה בזה) וכן כל ברכות הנהנין באים לברך שפע אותו מין וכדאיתא בברכות ר״ש כ״מ כל הנהנה בעוה״ז בלא ברכה ה״ז גוזל הקב״ה וכנ״י שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. חבר הוא לירבעם ב״נ שהשחית את ישראל מאביהם שבשמים. הטעם בזה דבברכות הנהנין נותן שפע ברכה במין הנאכל והמונע מזה ה״ז גוזל את הקב״ה. הרוצה להשפיע וכנ״י הצריכים לכך. וחבר הוא לירבעם ב״נ שמנע קרבנות מישראל שמביאים ברכה. ומכ״ז אנו באים לבאור הכתוב שאנו עומדים:

2וכל שיח השדה. קודם שהי׳ תפלה שהוא שיח השדה כלשון המקרא ויצא יצחק לשוח בשדה:

3וכל עשב השדה טרם יצמח. רש״י הביא סוגי׳ דחולין ד״ס דר״א רמי כתיב ותוצא הארץ דשא וכתיב וכל עשב השדה טרם יצמח מלמד שהיו עומדים על פתח הארץ עד שבא אדה״ר והתפלל מכאן שהקב״ה מתאוה לתפלתן ש״צ. ר״ח ב״פ הוי לי׳ ההיא גנתא שדי בי׳ בזרני ולא צמח בעא רחמי אתא מיטרא וצמח אמר היינו דר״א. הנה רז״ל מפרשי האי קרא שלא צמח עדיין כלל מן האדמה עד יום הששי ושחטא אדם ונשלח מג״ע לעבוד את האדמה אשר לוקח משם והתפלל והמטיר ה׳ ויצא דשא וכל פרי לפרנסתו. והוכיח מזה שהקב״ה מתאוה כו׳ ולכאורה הוכחת הגמ׳ אינה מכרחת מפרנסה שכך עלה במחשבה שיהא בא במפגיע היינו תפלה. ובזה הפרט תפלת כל אדם יקר בעיני ה׳ כמבואר במ״ר ויקרא פ׳ אמור (ויבוא ברצות ה׳ בס׳ במדבר בפ׳ מי מריבה) משא״כ בכל הצרות ר״ל שלא נשתוו תפלת כל אדם. וא״כ אין הוכחה שהקב״ה מתאוה לתפלת צדיקים. אבל כד דייקת בעובדא דרחב״פ וסיים ע״ז היינו דר״א משמע דר״א העלה דבר חדש שהקב״ה מתאוה כו׳. והרי מכבר הוכיחו במ״ר זה הענין מהא שנתעקרו האמהות משום שהקב״ה מתאוה. אלא ודאי לא היינו למדים מהא שנתעקרו האמהות לעסק פרנסה וכמ״ש. ובא ר״א ולמד שגם בפרנסה יש אופן שהקב״ה מתאוה לתפלתן ש״צ ביחוד. והיינו באופן שאנו רואים שנשתנה הטבע לצדיק כמו בהא דרחב״פ שהיו של הכל גדלים ושלו אינו גדל בזה האופן הוא משום שהקב״ה מתאוה לתפלת צדיק ביותר והביאו ר״א ראי׳ מהא שלא צמח אחרי שאמר הקב״ה תדשא וגו׳ הי׳ ההכרח והטבע קיים שיצאו והמניעה לזה היה שנוי הטבע משום שהקב״ה מתאוה כו׳. והנה כ״ז דעת ר״א. אבל לפי הפשט כבר כ׳ הרמב״ן דביום השלישי יצא הכל כמאמר ה׳. אבל המה לא הצמיחו עוד גידולים שיהא פרנסה לדורות עד תפלת אדם. ויש להוסיף דצמיחה משמעו לאט לאט ולא באופן שיצאו בשלישי בצביונן ובקומתן וע״ז הכוונה כתיב וכל עשב השדה טרם יצמח. בדרך צמיחה הבא ע״י מטר. וזה אינו נוגע ליום השלישי:

4כי לא המטיר וגו׳. מש״ה לא הי׳ צמיחה הרגילה לדורות:

5ואדם אין וגו׳. שאין עוד איזה אדם שיהא נצרך לעבודה זו תפלה: