העמק דבר על בראשית ב:ז
העמק דבר על בראשית · Haamek Davar on Genesis 2:7
Open in the reader →1עפר מן האדמה. קיבץ מכל חלקי האדמה עפר מזה המקום מעט ומזה מעט. ולא ככל בהמה וחיה. וכדאי׳ בסנהדרין דל״ח א׳ אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו. וטעמו של דבר שמשונה טבע האדם מכל בהמה וחיה שאינם יכולים לחיות אלא באקלים של כל בריה לפי טבעו. ובאותו אקלים הוא נוצר (וע׳ מ״ש להלן ו׳ י״ב) משא״כ האדם נוצר באופן שיהא יכול לחיות בכל העולם בין במקום היותר קר בין במקום שיותר חם וניזונים בכל אופן שהמקום גורם. ע״כ קיבץ הקב״ה עפר מכל חלקי האדמה. וכן יש הפרש במדות הנפש. דכל בריה יש לה כח הנפש מיוחד עז או חלש. החזק או הרפה. והאדמה שנוצר ממנה וגדל בה מגדלת אוחו הכח. משא״כ האדם יש בו כל המדות כמ״ש להלן מקרא י״ח והלאה. ע״כ כלל בו כל מיני אדמה:
2ויהי האדם לנפש חיה. הרמב״ן פי׳ בשם חכמי המחקר דבשביל שיש באדם שלש נפשות. נפש הגידול ונפש התנועה ונפש המשכלת ואמר הכתוב כי אותו נשמת חיים שהוא נפש השכלי היה באדם לנפש חיה של כל בהמה וחיה שהיא נפש הגידול והתנועה. והודה הרמב״ן כי לא כן דעת חז״ל. וגם א״ת לרוח ממללא. משמעו נפש המיוחדת שבאדם. ובאמת לפי פירוש המחקרים הכי מיבעי ותהי באדם לנפש חיה ויהיה הפי׳ דאותו נשמת חיים היה באדם לנ״ח. אלא הפי׳ כת״א והכי פירש״י דזו של אדם חיה שבכולן שניתוסף בו דעה ודבור. ועדיין לא נתבאר האיך משמע בלשון נפש חיה דכתיב באדם באופן אחר מלשון נפש חיה דכתיב בכל הברואים. אבל הענין דשורש חי בלה״ק משמעו פעם חי ולא מת ופעם חי ולא עצב והיינו שהוא בתכלית השלימות שאפשר באותו בריה וכמ״ש התוס׳ במס׳ עבודת כוכבים (ה׳ א׳ ד״ה אלא) בריא וזריז כו׳. ובס׳ שמות א׳ ט״ז נתבאר דיש נ״מ באותיות השרש היינו דחי ולא מת שרשו חיי. וחי ולא עצב שרשו חיה והנה בהמה נקרא נפש חיה בעוד שהיא בריאה כפי טבע יצירתה. משא״כ אדם לא מיקרי חי אלא באופן שנפש השכלי ג״כ שלם עמו. ובל״ז לא מיקרי חי שהרי אינו בשלימות האדם. ואדם מישראל שנוצר להיות בו נפש ישראל מרגיש בעבודת ה׳ לא מיקרי חי אלא כאשר הוא בשלימות יצירתו. וכדכתיב וצדיק באמונתו יחיה וז״ל הרמב״ם בפ״ז מהל׳ רוצח שנאמר וחי עשה לו כדי שיחיה וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין וחז״ל אמרו רשעים בחייהם קרואים מתים. היינו משום שחסר ממנו תכלית יצירתו. ומי שהגיע למעלת אהבת ה׳ ומתענג בזה ויודע תענוג הנפלא של אור פני מלך הקב״ה לא מיקרי חי אלא בשעה שהוא עומד בזה המעלה. ובשעה שאינו בזה המעלה אינו בתכלית שלימותו. וע״ז אמר משה רבינו לישראל ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כלכם היום (ויבואר שם ברצות ה׳). והנה אדם יציר כפיו ית׳. והקב״ה נפח בו נשמת חיים. פשוט הוא שידע ברגע הראשון עונג מקור חייו. ואלו היה יורד מיד מזה התענוג כמו שהיה באמת אחר שאכל מעץ הדעת הרי אינו נפש חיה. כיון שירד ממעלתו. ואמר הכתוב ויהי האדם לנפש חיה. שהיה דבוק במקורו כפי הראוי לו עד שהיה נקרא עוד נפש חיה. וזה הסיפור נוגע לענין שאחריו כמו שמבואר: