העמק דבר על בראשית ב:ט

1ויצמח. כדרך צמיחה שהיא לאט לאט. וכדאית׳ בב״ר שם כקרני חגבים היו ושתלן בג״ע והיינו כדרך נטיעת אילנות שגדלין ע״י עבודת הגנן. וזה היה במקום אחר בעדן ורצה הקב״ה שיהא האדם גם במעלתו נצרך למאכל ולפרנסה. וממילא יהי׳ נצרך לעבודה ולשמירה (וכמ״ש במקרא ט״ו) ע״כ הצמיח עוד כל עץ וגו׳:

2ועץ החיים בתוך הגן. כמשמעו שסגולתו להפוך טבע אנושי לשוב אל העפר אבל מי שאוכל מעץ החיים אפי׳ אינו ראוי לכך הרי הוא חי לעולם כמו שאמר ה׳ אחר שאכל אדם מעץ הדעת. פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם:

3ועץ הדעת טוב ורע. אין הפי׳ לעשות רע חלילה דא״כ מה לזה האילן בג״ע. אלא האוכלו יודע בשכל האנושי מה טוב לו ומה רע לו וממילא יכול להיות צדיק וישכיל שהמצות טוב והעבירות רע. אלא שבזה יהיה רד ממעלתו שהיה ע״י נשמת חיים שנופח באפיו דבוק בקונו ית׳ כחלק הדבוק ומקושר בעיקר. ולא הרגיש בטוב ורע לעצמו. וזהו עובד מאהבה. משא״כ האוכל מעץ הדעת נעשה עובד מיראת הרע לעצמו. וגם זה צדיק כדאי׳ בסוטה ספ״ה. אלא שיש נ״מ בתשלום שכר דהעובד מיראה ואינו מוצא תענוג רוחני בעבודתו א״א לקבל שכרו כ״ז שהוא בחיים. וע״ז תנן באבות רי״א יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה״ב מכל חיי העוה״ז ומש״ה אמרו בספ״א דקידושין שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אפילו למ״ד דאיכא מ״מ עיקר שכרו הוא בעה״ב. משא״כ העובד מאהבה ונהנה במה שמתדבק ביוצרו. הרי החיים והתענוג על ה׳ יקר מעוה״ב וכדתנן שם יפה שעה אחת בתורה ומע״ט בעוה״ז יותר מכל חיי העוה״ב. וא״כ ראוי לאיש כזה לחיות לעולם: והנה יש להבין תכלית יצירת עץ החיים והרי למי שעובד מיראה לא יסכן לפניו אכילתו כדי לחיות לעולם. ולעובד מאהבה א״צ לו וא״כ למי נוצר זה העץ. אבל באמת אע״ג שהאדם עובד מאהבה וטוב לו לחיות לעולם. מ״מ מצד הטבע של האדם שנברא מעפר ראוי שישוב לעפרו וכמאמר ה׳ כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ויבואר לפנינו שלא אמר ה׳ בתורת עונש אלא בתורת הודעה כי כן הוא אלא שאכילת עץ החיים היה עלים לתרופה לקיים עפרו לעולם בסגולה נמצא היה מועיל עה״ח למי שעובד מאהבה. ולא תקשה מאליהו וחנוך שגם בלי עה״ח קיימים לעולם. ולא עוד אלא דאי׳ בב״ר פכ״א עה״פ הן האדם היה כאחד ממנו ר״ב בשם רח״א כאליהו מה זה לא טעם טעם מיתה אף זה היה ראוי שלא לטעום טע״מ. גם זה לא קשה מידי דכבר ביאר הרמב״ן ז״ל בפ׳ אחרי שיש שני אופני עובד מאהבה. הא׳ שהוא עובד מאהבה בשעה שעוסק בתורה ובמצות וכדומה אבל מ״מ אינו אובד א״ת באשר הוא אדם. והב׳ שעובד תדיר כמרכבה לשכינה כ״י והוא שוכח א״ת שהוא אדם. והנה אופן הראשון עדן בטבע היצירה עומדים. והמה בכלל מאמרם ז״ל סוף אדם למות. אבל מי שהוא באופן השני הוא באמת למעלה מטבע אדם ומשתנה חומר הגוף לגמרי. עד שלבסוף מזדכך החומר ומתהפך למלאך כאליהו וחנוך. ובאשר אדם היה יציר כפיו היה ראוי להיות באותה מעלה של חנוך ואליהו. ולא עוד אלא שנוח היה לפניו להגיע לזה המעלה יותר מחנוך ואליהו. באשר המה היו ניזונים מפרי העולם שהטביע הקב״ה שיהיו ניתוכים לכמה מרות שהמה מעלים רתיחות לאהבת העולם. ומש״ה מי שרוצה להתגבר על הטבע ולהיות מרכבה לשכינה. ע״כ צריך להסיח דעת לגמרי מעניני הישוב וכמאמר ב״ע בפ׳ הבע״י העולם יכול להתקיים ע״י אחרים. אבל לא זהו תכלית הבריאה שנברא לשבת כידוע. משא״כ אדם שהיה ניזון מפרי הגן שהם היו נבלעים באברים כמ״ש הרמב״ן בפ׳ זו עה״פ כי ביום אכלך וגו׳ היה אפשר ליישב העולם גם בעודו משמש לפניו ית׳ ולהיות ניזון כן מאור פני מלך חיים בעודו בחיים וחי לעולם. וכן היה ראוי להיות בתולדותיו מי שהיה רוצה שלא לאכול כי אם מפירות ג״ע היה בנקל להגיע למעלה זו בלי התגברות עה״ט. אבל מי שלא היה מגיע למעלה זו ומ״מ היה עובד באהבה לשעה. היה ראוי ומוכרח למות מצד הטבע ולזה נוצר עץ החיים שבסגולתו להפך חומר האדם ולקיימו. אבל משאכל עץ הדעת ראה הקב״ה שיהיה לו לרעה כשיאכל מעה״ח שהרי לא יבוא על שכרו. (ולפי הנראה נוצר זה העץ לבטלה שהרי לא נאכל ולא יאכל עוד לעולם וזה פלא לומר שנברא לבטלה ח״ו. וראיתי דעת רבינו מיימון באגרת הנחמה (שהועתק בעלי הלבנון שנה שמינית עלה מ׳) כי באחרית הימים כאשר יתוקנו ב״א יהי נאכל וע״ז העץ כתיב כימי העץ ימי עמי וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה. היינו מחזיקי תורה יהיו ראוים לאכילת עץ החיים ויאכלו וחיו לעולם):