העמק דבר על בראשית ד:יד

1הן גרשת וגו׳. דמה שהאדם אינו עלול להיות נהרג מכל חיה המזקת ולא מאדם המזיק כמו שהבהמה עלולה לכך. וכדאיתא בפ׳ החובל אדם באדם לא שכיחא. הוא משלשה טעמים. א׳ דאדם אית לי׳ מזלא וכדאיתא ריש מס׳ ב״ק. והוא צלם אלהים כמ״ש לעיל א׳ כ״ו ובס׳ במדבר י״ד ט׳. ב׳ שהוא יודע להזהר ביותר מלילך במקום מזיקין ונשמר בביתו וכדומה. ג׳ שאדם יש לו מצילין ומריעות ב״א באשר מועילין זל״ז יותר מבהמה: והנה ההורג נפש אפי׳ בשגגה אובד צלמו ומזה הטעם אי׳ בברכות פ׳ אין עומדין דכהן ההורג אפילו בשגגה אינו נושא את כפיו שנא׳ ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם ידיכם דמים מלאו. וזה ידע קין היטב. ומעתה כאשר א״ל ה׳ שתי קללות אמר לפניו ית׳ הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה שלא יהא עבודתי את האדמה מצלחת כלל. ועבודה אחרת לא היה יודע. א״כ לא היה מועל לחברת בני האדם והישוב שירחמו עליו בשביל זה:

2ומפניך אסתר. השגחתך לכל נושא צלם אלהים נסתרה ממני:

3והייתי נע ונד בארץ. ולא אוכל להסתר באהלים רק הולך בדרך אפילו בשעה שהמזיקין מצוין. וא״כ.

4והי׳ כל מוצאי. אם חיות רעות או בני אדם מזיקין.

5יהרגני. וזהו גדול עוני מנשוא. דאלו הייתי מקולל בשביל חטא אחר לא היה קשה לסבול העונש. שעדיין הי׳ צלם אלהים עלי והייתי נשמר מזה הטעם אבל עתה בעוני זה ובצירוף הקללה גדול העונש: