העמק דבר על בראשית מד:טז

1מה נאמר לאדני. כבר ביארנו לעיל כ״ד ב׳. שלהוציא דבר למענהו נעשה ע״פ א׳ משלשה אופנים. פעם ע״י לשון רכה השובר גרם ומענה רך משיב חמה. פעם ע״י לשון עז ומפחד את שכנגדו. ופעם ע״י שכל וחריצות שחבירו יסכים ויודה לו. ואמר יהודה מה נאמר בלשון רכה ומה נדבר בלשון עז ומה נצטדק בחריצות להוכיח דכל עיקר המעשה אינו אלא עלילה וגם בנימין עצמו לא ידע מזה אבל מה יועיל כ״ז אחר אשר אנו חושבים כי האלהים מצא וגו׳. וא״כ לא יועיל שום עצה ותחבולה לנגד רצון האלהים.

2מצא את עון עבדיך. דכבר ידוע הא דתנן באבות פ״ד המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני. ול״ד עון ביטול תורה. דה״ה כל דבר עבירה שאדם עושה לרצונו סופו שיבא לידי אותה עבירה נגד רצונו. ע״כ חשב יהודה כי באשר עשו עון במה שהרחיקו את יוסף מאביהם ברצונם. מצא האלהים עון כזה להביא לידם ברוב צער ויגון. הן אמת שא״כ אם הם חטאו בנימין מה חטא. אבל ידוע מאמרם ז״ל בפ׳ החובל בהדי הוצא לקי כרבא וא״כ עיקר החטא והעונש הוא עליהם ובנימין לוקה עמהם. ע״כ הננו עבדים לאדני גם אנחנו נגד דיני המושל. אמר לא מיבעי בנימין שנמצא הגביע בידו. אלא אפי׳ אנחנו שנתחברנו עמו וכדברינו להאיש.

3גם אשר נמצא הגביע בידו. נגד דיני שמים. אמר לא מיבעי אנחנו שהעוינו אלא אפי׳ בנימין שנקי הוא מכל עון מ״מ גם הוא ילקה. והנה לא מצא יהודה לב למסור נפשו על קיום שבועתו להחזיר את בנימין ליעקב באשר חשב כי אחרי שרצון האלהים הוא אין עצה ואין גבורה: