העמק דבר על ויקרא י:ג

1הוא אשר דבר ה׳. זה הענין של מיתתם הוא דבר ה׳. וכיב״ז ביארנו בס׳ בראשית כ״ד נ״א ובס׳ שמות ט״ז כ״ג בלשון משה רבינו הוא אשר דבר ה׳ וכ״כ הרמב״ן:

2בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד. הודיע לו סיבת העונש שבא לשני תכליתים נעלים. חדא כדי להראות חומר מקדש וקדשיו. וכדי לאיים בזה על הכהנים לדורות שיהיו נזהרים הרבה בקדשי ה׳. וזה מאמר משה בקרובי אקדש. בבני אדם הקרובים אליו יתקדש בעיני ישראל שיכירו בזה עוצם קדושתו ורוב ההכרח להזהר בחילול קדושתו ח״ו :

3ועל פני כל העם אכבד. עוד תכלית שידעו כל העם בזה דהמשכן הוא פלטין ש״מ והשכינה שורה בקרבם. שהרי משום זה נגע בהם מדה״ד בזעף:

4וידום אהרן. שלא בכה. דבכיה על המת הוא באמת מצוה כדאיתא במ״ק שלשה לבכי. ומי שאינו בוכה על קרוביו ה״ז מגונה וכמו שהאריך הרמב״ן בהקדמה לס׳ תה״א. אבל הטעם לזה הוא אם במיתת בנים קטנים ר״ל ובא לעונש. הרי התכלית שירגיש בענשו והחי יתן אל לבו אבל אם לא יבכה דומה להבן שאביו מייסרו והוא עומד ומצחק ומוסיף בזה צער לאביו. ואם בקרובים גדולים ואין בא לעונש החי מכ״מ הרי כבוד המת הוא והרי כבוד המת הוא ענין גדול שדוחה לאו דטומאת כהנים כידוע. אבל בזה הענין שהודיע משה אשר מיתתם הוא לתכלית כבוד ה׳ וישראל א״כ אין לאהרן לבכות. והרי זה דומה לאב שנוטל בגד בנו לדבר הכרחי ואם הבן יבכה ויצטער יהא גורם צער לאביו משא״כ אם מראה פנים צהובות ה״ז עושה בזה נ״ר לאביו במה שהראה כי רצון אביו זהו רצונו. מיהו ראוי היה לכתוב וישמע אהרן היה במשמע שפיר ששמע והבין אשר לפניו. אבל וידם משמעו אע״ג שלא בכה מכ״מ לא קבל ג״כ בשמחה דברי משה כראוי לאהרן קדוש ה׳. אבל לא משום מיעוט חסידות ח״ו אלא משום שהבין שיש בזה דברים בגו בנוגע לחטא העגל. וכאשר יבואר בתשובת אהרן על השעיר אשר שורף: