העמק דבר על ויקרא יח:ה

1ושמרתם את חקתי וגו׳. זה המקרא לפי הפשט נראה מיותר. וגם מוקשה שנוי לשון ממקרא הקודם שהקדים חקים למשפטים ורש״י הביא שתי דרשות שבת״כ לרבות שאר דקדוקי הפ׳ ד״א ליתן שמירה ועשיה לחקים כו׳. והנה בכ״ז לא נתיישב השנוי. וגם עיקר הדרשה הראשונה משמע מגוף הברייתא שבת״כ שלא משום יתור באנו לרבות כלשון רש״י אלא הוא גוף המקרא ולא רבוי. דהכי תניא בפ׳ י״ג הי״א ושמרתם את חקתי וגו׳ שאין לי אלא מה שפרט הכתוב שאר דקדוקי פ׳ מנין ת״ל ושמרתם את חקתי וגו׳. אלא כך הענין דהא שאנו רגילים לפרש ע״פ הת״כ וגמ׳ יומא הנ״ל משפטים מצות שיש בהם טעם וחקים מצות שהשטן משיב עליהם. זה אינו אלא במקום דכתיב משפטים וחקים. אבל בכ״מ דכתיב חקים ומשפטים אין המשמעות כן להקדים מצות שאין בהם טעם ליש בהם טעם. אלא עיקר הפי׳ כמבואר בספרי דברים כ״פ. וברייתא אחת הובא בקידושין דל״ז אלה החקים אלו המדרשות והמשפטים אלו הדינים. פי׳ חקים המה המדות שהתורה נחקקת בהם איך לדרוש ולהוציא מדיוק המקרא הלכות שלא נתפרשו. והכי דרשינן בכריתות די״ג ב׳ את כל החקים אלו המדרשות. והמשפטים אלו הדינים שנחקרו עפ״י החקים. והכי מבואר בירושלמי נדרים פ״ד והובא בר״ן שם דל״ז יכול אף מקרא ותרגום אתה למד בחנם ת״ל חקים ומשפטים כאשר צוני. חקים ומשפטים אתה למד בחנם ואי אתה למד מקרא ותרגום בחנם. הרי מבואר כמש״כ דפשט של גוף המקרא אינו בכלל חקים ומשפטים. ובס׳ דברים יבואר כמה פרשיות דכתיב בהם חקים ומשפטים וא״א לפרשם בא״א. וכן הרבה פעמים מצינו שאפילו כתיב חקים לבד המשמעות כללי התורה. אבל כ״פ כתיב חקים לבד שיש להם משמעות אחר. כמו בספר שמות והודעתי להם את חקי האלהים. וע״ע מש״כ ר״פ אם בחקתי עוד כונה אחרת. וכן כ״פ דכתיב משפטים לחוד. ומתפרש ג״כ הלכות שנחקרו ע״פ תורה שבע״פ כמו דאיתא בסנהדרין דפ״ז כי יפלא ממך דבר למשפט. זה הדין ומפרש בגמ׳ זה בתו מאנסתו דלמדין מג״ש. והכי פי׳ הרמב״ם הל׳ ממרים פ״א ה״ב הא דכתיב ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה אלו דברים שילמדו אותם מן הדין בא׳ מן המדות שהתורה נדרשת בהם עכ״ל והכל לפי הענין של אותו מקרא. וע״ע ספר שמות כ״ד ג׳ וד׳. אך במקום דכתיב חקים ומשפטים א״א לפרש אלא כמ״ש . אמנם בזה המקרא שאנו עומדי׳ בו שתי׳ זו שמענו בפירושו. א׳ הוא הפי׳ שבכ״מ דכתיב חקים ומשפטים שהוא עסק התורה והכי פי׳ ברייתא שבת״כ והובא בסנהדרין דנ״ט אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כהנים כו׳ אלא אפילו גוי ועוסק בתורה ה״ה ככה״ג. הרי דלא פירשו על מעשה המצות אלא על עסק התורה שהוא ללמד הלכות עפ״י החקים שהן כללי התורה ויבואר עוד לפנינו ביאור המקרא. ב׳ הוא מעשה המצות שאין בהם טעם ושיש בהם טעם. ואע״ג שאין הפי׳ כן בכ״מ דכתיב חקים ומשפטים מכ״מ כאן מתפרש הכי מדבר הלמד מענינו שהיא ג״כ מדה בתורה. וע׳ מש״כ בס׳ שמות ח׳ י״ג וכיב״ז כ׳ התוס׳ סנהדרין דע״ט ב׳ בפ׳ מקרא מכה אדם. וזהו הדרש בת״כ ליתן שמירה ועשיה לחקים כו׳ דקאי על מעשה המצות כמובן מפרש״י. וכ״כ הרמב״ם שלהי הל׳ מעילה. וזה הפי׳ נשנה עוד בת״כ והובא ביומא דפ״ה ובכ״מ וחי בהם ולא שימות בהם. וזה לא מיירי בעסק התורה אלא במעשה המצות. והכי תנן שלהי מס׳ מכות רש״א ממקומו הוא למד שנאמר ונכרתו הנפשות העושות כו׳ אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. הא כל היושב ולא עבר עבירה כו׳. אבל זה הפי׳ ע״כ אינו לפי הפשט. תדע שהרי עיקר זה המקרא כתיב בפ׳ עריות ואנן קיי״ל דבג״ע יהרג ואל יעבור. [אם לא שנימא כדעת השאלתות דר״א פ׳ וארא דהא דבג״ע יהרג וא״י אינו אלא שלא ברצונה ומשום דפגים לה והוי כקטלא אבל ברצונה הוי ג״ע כשארי עבירות שבתורה שיעבור ואל יהרג. אבל לדעת ש״פ] צ״ל דזה הדרש אינו אלא כונה שניה וקאי על שארי מצות. זהו המתבאר בכלל ענין זה המקרא. וכיב״ז בס׳ דברים ו׳ א׳ וזאת המצוה החקים והמשפטים. פי׳ בב״ק דפ״ז משפטים דינים שבין אדם לחברו. והוא כונה שניה. וכמש״כ שם הרמז ע״ז. ועתה עלינו לבאר חלקי המקרא עפ״י שנוי הכוונות:

2אשר יעשה אותם וגו׳. לפי פי׳ השני דקאי על מצות התורה משמעו אשר יעשה בפועל. וכדאי׳ במשנה דמכות הנ״ל דהיושב ולא עבר עבירה שהגיע לידו דומה כאלו עשה מצוה בפועל. אבל לפי׳ הא׳ דקאי כל עסק התורה פי׳ יעשה יחדש הלכה ע״י עומק עיונו לפי כללי התורה די״ג מדות והויות התלמוד. וכדאי׳ בסוכה פ״ב דריב״ז למד הויות דאביי ורבא. הרי דפלפולה ש״ת היה מדור דור. וזה מיקרי עשיה כלשון הגמ׳ שבת ד״י וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו תורתו מתי נעשית. פי׳ אע״ג שכבר למד בה״ס אבל מה שמשה רבינו חידש הלכה עפ״י עיונו וזה מיקרי תורתו. כדאי׳ בעבודת כוכבים די״ט עה״פ ובתורתו יהגה יומם ולילה. ע״ז שואל אחר שהיה מוטרד מתי נעשית . ומעתה נבא לפי׳ הכתוב:

3אשר יעשה אותם האדם. ובא הדרש אפילו כותי ועוסק בתורה. פי׳ עוסק היינו חוקר ומעיין כמש״כ הט״ז בא״ח סימן מ״ז ובת״כ נשנית בל׳ ברור אפילו כותי ועושה את התורה והיינו הך . וע׳ מש״כ לעיל ח׳ א׳ וט׳ ו׳:

4וחי בהם. כבר נתבאר בס׳ בראשית ב׳ ז׳ ובכ״מ דחי פעם פירושו חי ולא מת ופעם פירושו חי בשלמות ולא בשפלות הדעת. ומובן לפי הענין. והכא לפי׳ הב׳ דקאי על מעשה המצות. הפשט ולא שימות בהם. ולפי׳ הא׳ פירושו שיהיה נפשו מתענג בהרגש רוחני בהם וע׳ מש״כ בספר דברים ד׳ א׳. ובא אזהרה זו דעסק התורה כאן בפ׳ עריות. נגד אופן הא׳ שכתבנו לעיל שעלולים להגיע לידי פרעות התאוה להפר חוק כמו מצרים וכנענים ע״ז הזהירה תורה שיהיו עוסקים בחקות התלמוד ובזה יהיו נשמרים מהרהורי עריות וכדאי׳ במס׳ ע״ז די״ז ב׳ על המקרא מזמה תשמור עליך תבונה תנצרכה מדבר זמה תשמור עליך תורה תנצרכה. ובאדר״נ פכ״ה תניא כל הנותן הרהורי תורה על לבו מעבירין ממנו הרהורי זנות. וכ״כ הרמב״ם שלהי הל׳ א״ב יתירה מכ״ז אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לד״ת כו׳ ואע״ג שאזהרה זו של שקידת התורה למי שראוי לה ישנה גם בל״ז. מכ״מ כך דרך התורה להזהיר במקום שצריך להזהר ביותר כמש״כ בס׳ דברים בעת יציאה למלחמה ונשמרת מכל דבר רע. ואע״ג שהוא אזהרה בכל זמן וכן הרבה. והנה בא מקרא הקודם לזה נגד מכשול עריות מצד חקי המדינה. וזה המקרא נגד פרעות התאוה כמש״כ דבשני אופנים דבר הכתוב: