העמק דבר על ויקרא יט:ב

1דבר וגו׳. הפסיק הכתוב בין אזהרה דעריות לפ׳ עונשין במצות הללו היינו משום שבא ע״ס ראש פ׳ עריות. שאחר שהקדים כמעשה א״מ לא תעשו ובחקותיהם לא תלכו. כתיב את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו וגו׳. ואח״כ פירש הכתוב ממה שהזהיר שלא יעשו והוא כל אזהרות דעריות שבהם פרצו במצרים ובכנען אם מצד התאוה או מצד החק כמש״כ. עתה בא המקרא לפרש משפטי ה׳ וחקותיו להנהיג הליכות ישראל בהם:

2קדשים תהיו. כלפי מעשה ארץ מצרים וכנען בתאותם לפרוץ אפילו כל חק בא המצוה על כל עדת ב״י להיות גדור מן התאוה אפילו מה שהוא נגד שכל אנושי לבד וכמש״כ הרמב״ן בפי׳ מ״ע זו שהוא להיות פרוש ממותרות הרבה אפילו במותר. והקדים הכתוב כאן אל כל עדת בני ישראל באשר אין פרישת כל אדם שוה ותורת כל אחד לבדו בידו לפי טבע גופו והליכות ביתו וכדומה וכ״כ הה״מ שלהי הל׳ שכנים יע״ש מש״ה כתיב דמכל מקום הכל מוזהרים איש לפי ערכו. משא״כ כל המצות הדבר ידוע שהכל שוים: