העמק דבר על ויקרא כ:ב

1ואל בני ישראל תאמר. החל בזה הלשון באשר זה הדבור אינו עם ב״ד ככל ח״מ אלא עם כל ישראל כאשר יבואר לפנינו. והנה חיבר המקרא ענין מולך וענשו בין משקלות ועריות הטעם משום דשני העונות משקלות ועריות מקבילים זל״ז ולא חומר שבזה יש בזה. עריות חומרן שהוא מטמא את הארץ ומכלה את הפירות ומסלק את השכינה אבל האדם הנכשל בהם אינו עושה אלא מחמת תאוה ולא מחוסר אמונה ובטחון. משקלות להיפך שאין בהם חומר דעונשי עריות אבל יש בהם חומר במה שהנכשל בהם הוא משום חסרון אמונה בהשגחת ה׳ ויש בזה שני דברים לרוע מעריות. א׳ שהוא נוגע בעצם כבודו ית׳ והוא מעין ע״ז אם כי לא הגיע לכך אבל שמץ דבר ע״ז נשמע בזה. ב׳ שקשה לעמוד על התשובה יותר מעבירה שבאה מתמת תאוה ואחר שחלף ועבר חום תאותו רואה ומרגיש עותתו משא״כ מיעוט אמונה שבראשו נגעו כמש״כ לעיל י״ג מ״ד. ועוד שהוא חטא המצוי ותדיר ונעשה כעבות העגלה חטאה . אמנם מולך יש בו תרווייהו לחומר שהוא מטמא את הארץ ומסלק את השכינה כעריות. וזה העון בא מחמת שנוגע באמונה יותר במדה גרועה ממשקלות דמשקלות בא שלא במרד אלא שאינו מאמין בהשגחת ה׳ בפרטות עליו. משא״כ מי שמתאכזר ומוליך את בנו למולך אינו משום שמסופק בהשגחת ה׳ דמשום זה לא היה הורג את בנו בודאי משום שמסופק בפרנסתו. אלא הוא אינו רוצה בהשגחתו ית׳ ומכוין להסיר השכינה בחזקת היד כמו אחז ומנשה. וכמו שיבואר עוד להלן כ״ו ל״ו ויותר מזה בס׳ דברים ל״א כ׳ ע״כ סמך ענין מולך בין משקלות לעריות:

2עם הארץ ירגמוהו באבן. לשון המקרא מורה שאין לעם הארץ להביאו לב״ד ולשפטו כ״א המה ירדפוהו בשצף קצף כמו שעושים לאדם שמרד לחייו. באשר הוא מסיר השכינה חיי רוחם ונפשם. וכמו שאמרו השבטים לב״ג וב״ר בהיותם חושבים שמביאים קצף על כלל ישראל. אבל ודאי א״א ל״כ דא״כ גם בעריות נימא הכי ומקרא מלא כתיב ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. וה״ה כל ח״מ. ומכ״מ אין המקרא יוצא מ״פ וכמו שביארנו. שהרי בעבירה זו שמוליך בנו למולך ה״ה רודף אחר נפש להרגו. וא״כ יש היתר לעשות כן ולמנעו מרציחה משא״כ אם כבר עשה באמת ה״ז ככל העבירות. ובסמוך יתבאר במקרא זה התנאי. ולא בא זה הכתוב אלא לומר דאחרי שמותר להרגו בלי ב״ד מטעם רודף. ע״כ ראוי שגם ירגמוהו כל עם הארץ בכעס מפני שנוגע. גם להם: