העמק דבר על ויקרא כא:ט

1ובת איש כהן. ובת כהן מיבעי ודרשו מזה בת״כ והובא בסנהדרין שם אפילו נתחללה מקודם ושוב איננה כהנת אלא בת איש כהן. אכן מנימוקי הרמב״ן במלחמות ה׳ למדנו דהא קי״ל דבנשואה הכ״מ ולא בארוסה הוא מדכתיב ובת איש כהן דמשמע שהיא כבר יצאה מרשות אביה ואין לה שם בת כהן :

2את אביה היא מחללת באש תשרף. אם נפרש שהוא טעם דמש״ה תשרף משום דאת אביה היא מחללת א״כ מבואר דבא הכתוב להחמיר עליה. וכ״כ בעל המאור ז״ל בזה״ל דכיון דכתיב את אביה היא מחללת לא בא הכתוב להקל עליה אלא להחמיר עליה. ומכאן הוא שלמד ר״ש דשריפה חמורה מסקילה לפי דעתו דבין בארוסה בין בנשואה הכ״מ ועדיין לא היה הכרח דשריפה חמורה מסקילה. והיה אפשר לומר דהטעם אינו אלא בשביל נשואה דשריפה חמורה מחנק. אבל הא דבארוסה בשריפה גזה״כ הוא בלי טעם מש״ה הוצרך ר״ש להא דתניא שם בד״נ ע״ב רש״א שני כללות נאמרו בבת כהן והוציא הכתוב נשואה מכלל נשואה וארוסה מכלל ארוסה מה כשהוציא הכתוב נשואה מכלל נשואה להחמיר אף כשהוציא הכתוב ארוסה מכלל ארוסה להחמיר. מבואר כי בלי מה מצינו לא היינו למדים מגוף הדין דארוסה בשריפה דשריפה חמורה מסקילה. שיותר היינו למדים דסקילה חמורה מדניתנה למגדף ועובד ע״ז כדתנן בפ׳ הנשרפין אלא ממה מצינו. ובאמת ר״ע וסתמא דת״כ דס״ל ג״כ אחת ארוסה ואחת נשואה הכ״מ מכ״מ ס״ל סקילה חמורה משריפה דלא כר״ש בהא. וראיה מהא דרבנן אליבא דר״ע ס״ל ס״פ הנשרפין סייף חמור מחנק דלא כר״ש ה״נ מסתמא ס״ל סקילה חמורה משריפה לר״ע. והטעם דאע״ג דס״ל בהא כר״ש דגם בארוסה הכ״מ מכ״מ אין בזה שום הכרח דשריפה חמורה משום דטעמא דקרא קאי על נשואה. ומה מצינו לית ליה. איברא כ״ז לר״ע וסתמא דת״כ דס״ל דבין בארוסה בין בנשואה הכ״מ. אבל ר׳ ישמעאל ס״ל בדנ״א ב׳ דרק בארוסה הכ״מ וא״כ אי נימא דאת אביה היא מחללת בא לטעם ע״כ ס״ל שריפה חמורה מסקילה ופשיטא להגמ׳ דלא כן הוא אלא גם הוא ס״ל דסקילה חמורה משריפה והיינו דמקשה הגמ׳ שם ור׳ ישמעאל האי את אביה היא מחללת מאי דריש ביה. פי׳ כיון שאינו מפרש לטעם למאי אתי האי קרא. ומשני מיבעי ליה לכדתניא היה רמ״א מה ת״ל את אביה היא מחללת שאם היו נוהגין בו קודש נוהגין בו חול פי׳ לאו טעם הוא כלל אלא דין בפ״ע הוא שראוי ומצוה לחלל אביה. והיינו דאי׳ שם עוד אמר רב אשי כמאן קרינן רשיעא בר רשיעא אפילו לרשיעא בר צדיקא כמאן כהאי תניא. פי׳ דלאידך תנאי דמפרשי האי קרא לטעם אינו מוכח דראוי לבזות את האב ורק היא גורמת שיחולל אביה בפי הבריות אע״ג שאין ראוי לעשות כן. אבל לר׳ ישמעאל ור״מ דינא הכי. וה״פ דהאי קרא את אביה היא מחללת. מצוה לחלל אביה:

3באש תשרף. גזה״כ היא דתשרף אע״ג דסקילה חמורה. זהו עיקר פי׳ הסוגיא אע״ג שאין פרש״י ותוס׳ הכי. ודעת בעה״מ ז״ל מסייעני ובזה יתיישבו כמה תמיהי בסוגיא דוק ותשכח: