העמק דבר על ויקרא כג:כד

1יהיה לכם שבתון. מכאן למדו חז״ל בשבת דכ״ד ובכ״מ דיו״ט עשה אע״ג דבגמ׳ הביאו שבתון עשה מכ״מ עיקר ההוכחה מדכתיב בר״ה יהיה לכם שבתון בלשון צווי. ומכאן למדנו בכל מועדי ה׳ דכתיב שבתון. [ונראה דאע״ג דרב אשי הוא שאמר דיו״ט הוי עשה ול״ת ואמוראי קמאי פליגי ע״ז מכל מקום בר״ה הכל מודים. כי סתמא דגמרא הוא במסכת ראש השנה דף ל״ב ב׳ ובזה מיושב קו׳ הטורי אבן על שיטת ר״ת יע״ש] זהו דרשת חז״ל. ועוד לאלוה מלין אמאי פירש הכתוב אזהרת עשה זו ביחוד בר״ה. עוד יש להבין הא דכתיב כאן זכרון תרועה ובאמת המצוה להריע בפועל כמו שכתוב בפ׳ מוספין יום תרועה. וא״כ מהו זכרון. עוד יש להבין מה זה פי׳ הכתוב תרועה והלא אין תרועה בלי תקיעה. אלא כ״ז רמז על ענין קדושת היום ומוראו. והנה בפ׳ בהעלתך כתיב וביום שמחתכם וגו׳ ותקעתם וגו׳ וכי תבאו מלחמה וגו׳ והרעתם וגו׳ והקבלה ידועה שאין תקיעה בלי תרועה ואין תרועה בלי תקיעה לפניה ולאחריה. אלא המקרא מרמז עיקר תכלית המצוה. דביום שמחה התכלית הוא התקיעה שהוא לשמחה. והתרועה בא לצרוף ובא להזכיר ולהתעורר לשמור עצמו שלא יהא אחרית שמחה תוגה כדאי׳ שלהי קידושין סקבא דשתא ריגלא. משא״כ ביום רעה של המלחמה וכדומה עיקרו התרועה והתקיעה באה עמו לצירוף שלא יתייאש מן התקוה והגאולה. ומעתה דכתיב בר״ה יום תרועה למדנו דראוי להתעורר בו התעוררות תרועה שהוא יום הדין ולא תרועה בלבד אלא זכרון תרועה שיהא נזכר שהוא יום תרועה ולא לחנם הוא זה. והיינו דאי׳ בר״ה דכ״ח בהא דאמר רבא התוקע לשיר יצא מ״ד התם אכול מצה א״ר והא אכל. אבל הכא זכרון תרועה כתיב והאי מתעסק בעלמא הוא. [ונוס׳ זו אינו כפרש״י לחלק בין מצה לשופר משום דמצה נהנה באכילתו משא״כ שופר אין בתקיעתו הנאה. ולא היה לפני פרש״י נוס׳ זו אלא כמו שהובא הנוס׳ בר״ן אבל הכא מתעסק בעלמא הוא] והכונה דלשון זכרון תרועה משמעו שיהא נזכר ענין התרועה ולא תוקע לשיר וקמ״ל שאינו לעיכובא. הא מיהא המצוה הוא שיהא נזכר תכלית המצוה באותו יום. וע״ז הקדים הכתוב יהיה לכם שבתון. ולפי משמעות הלשון הכונה תקחו לכם איזה שעה שבתון מכל מלאכה וענין רק לחשוב בענין היום שהוא זכרון תרועה. וזהו הבדל הלשון דבכל יו״ט כתיב שבתון דמשמעו כל היום הוא שבתון ממלאכת עבודה. אבל בר״ה כתיב יהיה לכם שבתון משמעו לקחת איזה שעה על שבתון מכל ענין :