העמק דבר על ויקרא כו:ג

1אם בחקתי. אין לפרש חקתי מצות שאין בהם טעם. דלמאי החל הכתוב בהם. ותו הרי המה בכלל מצותי. מש״ה פרש״י בשם הת״כ שתהיו עמלים בתורה ולפי זה משמעות חקתי כמש״כ כ״פ שהמה י״ג מדות שהתורה נחקקת בהם. אבל ברבה אי׳ חקות שחקקתי בהם שו״א ועוד הרבה יסודי העולם כמבואר שם ונמצא רמז הכתוב בזה שפירש שהוא כן. שהוא תנאי המתבקש ממנו ית׳ שיעשו כן כדי שיתקיים ישוב העולם. דאם אינו אלא תנאי שאין בהם רצון ובקשת המתנה למאי הודיע הכתוב שהמה חקות שו״א. והיינו דתניא בת״כ והובא בעבודת כוכבים ד״ה אם בחקתי אין אם אלא לשון בקשה וכה״א לו עמי שומע לי. פי׳ האי אם הוא לשון בקשה. ויש להבין מהיכן הבינו חז״ל דהאי משמעו כך. וגם בעיקר הענין מה השמיענו התנא שהקב״ה מבקש וחפץ שנלך בדרך מצותיו. אלא כלפי דאי׳ שם עוד ד״ג מ״ד ראה ויתר גוים ראה שאין אוה״ע מקיימין ז׳ מצות שלהם עמד והתיר להם. ומקשה הגמ׳ אתגורי מיתגיר ומשני שאינן מקבלין שכר. ומקשה והתניא אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אפילו עובד כוכבים שעוסק בתורה ומשני שאין מקבלין שכר כמצווה ועושה אלא כלא מצווין ועושין. וצריך ביאור היאך משמע במליצת הכתוב ראה ויתר גוים שאין מקבלין שכר כמצווין ועושין. ותו הרי באמת המה מצווין ועושין ואמאי לא יקבלו שכר והקב״ה צדיק וישר. אלא הכונה דיש לדעת דשכר ועונש של המצות אינם כגזרת מלך שתלוי בדעתו ורצונו בכל שעה לעשות כמו שלבו חפץ אלא כדבר הרופא המזהיר את האדם ממאכלים אלו שיזיקו שאין הדבר תלוי ברצונו אלא מודיע מה שנעשה בבריאת הטבע. וכך המצות והעבירות כך נוסדו מהבורא ית׳ שיהא שכר ועונש תלוי בקיומן ובבטולן. וכדאי׳ ברבה ר״פ ראה משעה שהקב״ה אמר ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. שוב אין הקב״ה עושה כלום אלא המצות עושות שלהן והעבירות עושות שלהן שנאמר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. וה״ז כמו שכר ועונש של הרופא שאין הרופא מעניש כלל בידיעתו שעבר האדם על אזהרתו אלא נענש מעצמו. ולא כעונש של המלך שאין העונש בא אלא בידיעה ופעולת המעניש. ובמדרש תהלים קל״ב מבואר באריכות ענין העונשין שהוא משל לרופא שהזהיר לחולה כו׳ לבסוף שנענש החולה אמר אני עשיתי לעצמי ע״ש. מעתה היה הדבר ראוי לישאל אם רצון המצוה ית׳ בקיום המצות או אינו אלא כמו רופא המזהיר ומודיע. שאין לו רצון כלל שהאדם יהא נזהר באזהרתו דמה לו בטובת האדם ורעתו. אבל באמת אינו כן אלא הקב״ה חפץ בקיום המצות וה״ז דומה כרופא המזהיר את בנו שחפץ מאד שיהא הבן נזהר כדי שיהי׳ חי ומקיים את עולמו של האב המזהיר. וגם יש הבדל באזהרת הרופא לבנו מאזהרתו לאחר. אע״ג שבגוף אזהרה אין. נ״מ מכ״מ יש הבדל בדבר הרופא שבשעה שמזהיר לבנו מבטיח לו אם יהא נזהר מלבד שיהא בריא עוד יתן לו שעשועים. משא״כ בשעה שמזהיר לילד אחר אין מבטיח לו שעשועים. והיינו משום שע״י זהירות בנו עומד עולמו של הרופא משא״כ ע״י זהירות ילד אחר וזה עצם ההבדל בין שכר ישראל בעשותן המצות בין אוה״ע בז׳ מצות שלהן. דישראל מלבד שמקבלין שכר גוף המצות. עוד מקבלין שכר על שמקיימין העולם. וכדאי׳ ברבה פ׳ תבוא כי המצוה הזאת מצוה אתה עושים על עולמי. משא״כ אוה״ע עובדי כוכבים אין קיום העולם תלוי בהם מש״ה אין להם אלא שכר המצות עצמן. כ״ז נכלל במליצת הנביא ראה ויתר גוים. באשר עד מ״ת היה העולם קיים על אוה״ע והיו מקבלין שכר על שמירת ז׳ מצות גם על קיום העולם. אבל ראה שאין אוה״ע מקיימין ז׳ מצות שלהן ואם יהא העולם תלוי בקיומו עליהם יש לחוש להריסות עולם. ע״כ התיר להם ופי׳ שלא יהא קיום העולם תלוי בהם. והרי המה מוזהרין בז׳ מצות רק לטובת עצמם ומש״ה אין מקבלין שכר כמצווין ועושין לטובת המצוה ג״כ אלא כאינן מצווין. היינו שאין להמצוה רצון בזה ורק לטובת עצמם בא אזהרתן. משא״כ ישראל הקב״ה מבקש מהם שיקיימו המצות ויקבלו שכר באשר שבהם תלוי קיום העולם בכללו. וזהו דתנן ששכר מצוה מצוה. שהקב״ה חפץ בישראל שיקבלו שכר שהוא קיום העולם והוא עצמו מצוה וכן להיפך עונש עבירה עבירה. שהרי בזמן שאדם מישראל מצטער שכינה אומרת קלני מראשי כו׳ ונמצא שהעונש ג״כ עבירה. וכ״ז מרומז במה שהקדים הכתוב לומר אם בחקותי שהמצות הם חקות שו״א שהעולם ומלואו תלוי בקיומן. נמצא דאין אם אלא לשון בקשה שהקב״ה כ״י מבקש ממנו שיקיימו המצות כדי שיהא מוסדות עולמו וחקות שו״א קיימין:

2ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. יש בזה שתי משמעות כמש״כ לעיל כ״ב ל״א. א׳ מצות המה קבלות מתורה שבע״פ ועשיה היינו חדשות בכל דור מה שנחקר ע״פ עיון תורה שזה מיקרי עשיה. כמש״כ לעיל י״ח ה׳. ב׳ מעשה המצות כפשוטו. ושני הפירושים מבוארים ברבה כאן: