העמק דבר על ויקרא ו:יט

1המחטא אותה. משום שדם חטאת אינו בזריקה אלא בקנוח מש״ה כתיב המחטא. וכ״ה להלן ח׳ ט״ו:

2יאכלנה. ידוע דעת חז״ל שהוא לענין חלוק. שמי שראוי לחטא זוכה בחילוק. אבל לאכילה כל זכר כשר. אבל מכ״מ ודאי אין המקרא יוצא מ״פ דמיירי באכילה ממש שהרי מפרש המקרא במקום קדוש וגו׳. אלא הפי׳ דאע״ג דכל זכר בכהנים יאכל אותה והיא מצוה עליהם כמש״כ הרמב״ם בפי׳ המשניות אהלות פי״ח שכל אכילת קדשים מ״ע היא. מכ״מ על המחטא היא מיוחדת ביותר משום שבאכילת הכהן מתכפרין הבעלים. והכהן המתחיל במצוה אומרים לו גמור אע״ג דאיכא דעדיף מיניה. מש״ה אם נשרף או נטמא הבשר ולא נשאר אלא כזית המצוה שיאכל המחטא אותו כזית [וכ״כ הגאון ח״ס או״ח סימן מ״ט דעיקר מצות אכילה היא בכהן המקריב ממש]. והנה שינה הכתוב בלשון דכתיב יאכלנה ולהלן כתיב יאכל אותה. והרא״ש כתב במס׳ שבועות פ״ג דיש נ״מ בין האומר שבועה שאוכל ככר זו מקצתה נמי במשמע ואם נשרף מקצת חייב לאכול את השאר כדי לקיים שבועתו אבל אם אמר שבועה שאוכלנה ונשרף מקצתה אין חייב לאכול את השאר דעל אכילת כולה נשבע כו׳ עכ״ל וא״כ הוא להיפך ממה שכתבתי דאוכלנה מיירי בנשרף מקצת ולא נשאר אלא כזית. אבל כד דייקת מכוין יפה. דלא דמי כזית הנשאר מככר לכזית הנשאר מן החטאת. שאותו כזית מעכב הכפרה. דבלא אכילת הכהנים נעדר כפרת בעלים וא״כ אותו כזית הוא הכל. ומש״ה מיוחד בו הכהן המחטא כמש״כ. משא״כ אם יש הרבה בשר כל זכר זוכין בה:

3בחצר אהל מועד. כאן לא סיים הכתוב יאכלוה כמו במנחה דכבר ביארנו שלא בא הכפל אלא ללמדנו שיהא נאכל באחרונה. אע״ג שנאכל עם בשר חולין מכ״מ יהא המנחה אפיקומן. מש״ה בבשר חטאת אם נאכל עם לחם חולין לא נצרך הכתוב לפרש. שבל״ז דרך האדם לאכול בשר באחרונה. והא דכתיב בפסח הכי אינו משום מצה אלא משום חגיגת י״ד שהוא ג״כ בשר קדשים מכ״מ מצוה שיהא הפסח אפיקומן: