העמק דבר על במדבר יא:כא

1רגלי. ההולכים ברגל. והמה אוכלים הרבה כדאי׳ במס׳ שבת דקנ״ב דוק בככי ותשכח בנגרי. ונצרכים להרבה בשר:

2אשר אנכי בקרבו. אשר הנני נושא ונותן עמם בהנהגה. והדבר מובן שלכל א׳ יש טפלים הרבה נשים ובנים ועבדים וכולם צריכים לאכול. א״כ הוא מספר הרבה מאד:

3בשר אתן להם ואכלו חדש ימים. לא אמרת בשר אתן להם חודש ימים. ואכלו. שהי׳ במשמע שיתן בכל יום כדי צורך היום. וכמו שהי׳ בשליו הראשון שירד עם המן דבר יום ביומו. משא״כ עתה אמר ה׳ ונתתי להם בשר. הרי נתינה אחת. ואכלתם חודש ימים. א״כ הוא שפע שאין לשער. ויפה כתב הרמב״ן שלא הסתפק משה אם אפשר בדרך נס. אלא שידע שלא יהי׳ נס. ומיהו בטעמו של דבר שידע משה כן. סיים הרמב״ן משום שלבסוף יהי לקללה וכבר אמרו חכמים אין דבר רע יורד מן השמים עכ״ל. וזה המאמר במחלוקת אמוראי בב״ר פנ״א. וגם אינו ענין לנס. שהרי אפשר להיות הנס שלא מן השמים והרי בפירוש אי׳ בחולין דף קכ״ז א׳ דאיכא ניסא לפורענות. וע״ע חגיגה דף י״ב ב׳ בענין שבעה רקיעים. אבל עיקרו ש״ד הוא משום דאי׳ בתענית דכ״ד דחזא למלאכי דמייתי חלא והוי קימחא דסמידא ואמרי מהא לא תזבנו דמעשה נסים הוא. ופרש״י דבמה שאפשר להתרחק ממעשה נסים יותר טוב ונכון. ואם כן האיך יעשה הקב״ה נס להנות להם באיסורא. ולא דמי למן ובאר דחיי נפש הוא וא״א בלעדם. ותו דהמן והבאר היו בריאה ממעשי בראשית כדתנן במסכת אבות פרק ה׳. משא״כ בשר שיבא בשביל תלונה בדרך נס לצורך הנאה אסור להנות ממנו. מש״ה ידע משה שרק בטבע יהיה כך. ע״כ לא צייר בנפשו איך יהיה בטבע. שבנתינה אחת יהיה מאכל חודש ימים לששים רבוא רגלי לבד מטף לאין שיעור: