העמק דבר על במדבר יב:יא

1אשר נואלנו ואשר חטאנו. כונת בקשה זו יבואר עפ״י דתניא בספרי והובא בתוס׳ זבחים דק״ב אמר אהרן נמצאת מפסיד לאחותנו שאיני יכול להסגירה ולא לטמאה ולא לטהרה. והקשו התוס׳ במה היה מפסידה הא כיון שאין אדם רואה את הנגעים הרי היא טהורה. אבל מתחלה יש להבין מוצא זה הדרש שאמר כן אהרן. והענין כבר ביארנו בס׳ ויקרא י״ג א׳ דעיקר כפרה שבצרעת הוא מנהג דיני מצורע שמלבד יסורים של צרעת עוד הוא בזיון לפרסם עצמו ולשבת בדד מחוץ למחנה ועוד. ואמרו ברבה ריש פ׳ מצורע זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע. למדנו דאע״ג דצרעת בא על לשה״ר אפי׳ באמת כמו שנענש משה בצרעת על שדבר על ישראל. מכ״מ די להתכפר ביסורים כרגע לחוד. משא״כ מוציא ש״ר היינו לשה״ר בשקר אינו מתכפר עד שיהי׳ נוהג תורת המצורע. מעתה אם היה אהרן ומרים מדברים על משה דבר אמת. היה כפרה שלהם בצרעת לחוד אבל כשדברו בלא אמת וה״ז בכלל הוצאת ש״ר עונשה בדיני צרעת. ובל״ז אין לה כפרה. וביקש אהרן ממשה שלא יהא חושב חטאם בכלל מוציא ש״ר אלא בכלל לשה״ר. והסביר טעם שהרי מוציא ש״ר הוא בזדון שיודע שאינו כן והוא מדבר. משא״כ המה אך נואלו וכסבורים שכן הוא. וא״כ אינו אלא חטא לשה״ר של אמת ולא של מוציא ש״ר שכפרתו דוקא בדיני צרעת. והיינו דבר אהרן אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו. גם השגגה כסבורים שכן הוא. גם אשר חטאנו לדבר על האמת ולא תחשוב לחטא רק אשר חטאנו. ולא אשר נואלנו. ואם כן סגי בצרעת לחוד. ומזה הגיעו חז״ל לדרוש דמה איכפת לאהרן שתנהג דיני טומאת צרעת. מש״ה דרשו שאמר שאין מי לטמאה ולטהרה וא״כ לא יהי׳ לה כפרה. וע׳ מש״כ בס׳ דברים כ״ד ט׳: