העמק דבר על במדבר טז:א

1ויקח קרח וגו׳ ודתן ואבירם וגו׳. מלשון ולוקח נפשות חכם. שלקח לב ונפש בני אדם עד שהגיע שקמו המה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים לחלוק על משה ואהרן. והנה לפי לשון הכתוב ודתן ואבירם וגו׳ מוכח שגם המה היו בלוקחי נפשות ולא בין הנפתים. וא״כ ויקחו מיבעי. אבל יש לדעת ולהתבונן מכל ענין הפרשה. מהליכות המחלוקת. ומעונש שהגיע להם. כי לא נשתוו בערכם ובכוונת מחלוקתם קרח. ודתן ואבירם. ור״ן איש. שהרי אנו רואים שלא היו בכלל לוקחי המחתות אלא קרח ור״ן איש. ולא דו״א. וגם הנהיג המקום ית״ש כבוד בר״ן איש ולא בקרח ודו״א כאשר יבואר. ע״כ יש להבין שר״ן איש היו באמת גדולי ישראל בכל פרט גם ביראת ה׳. והיה מניעת הכהונה שהוא גורם דבקות ואהבת ה׳ כאש בוער בקרבם. לא לשם שררה וכבוד המדומה כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו ע״י עבודה. וגם המה ידעו אשר דבר ה׳ אמת בפי משה. ואין להרהר אחריו ח״ו. רק הרהרו בלבם אחר רצון ה׳ ומסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ה׳ כי עזה כמות אהבה. וכ״ז מבואר במדרש שהביא רש״י מה ראה קרח לשטות זה. הר״ן איש כבר כתיב את מחתות החטאים האלה בנפשותם. אבל קרח שפקח היה מה ראה כו׳ ולכאורה אינו מבואר מה זה ישוב על ר״ן איש במש״כ את מחתות החטאים וגו׳. [וידעתי שיש מקום לפרש ע״פ דאיתא בסנהדרין פ׳ ד״מ שפי׳ בנפשותם על עסקי נפשותם שאכלו ושתו בבית קרח ועי״ז נפתו. אבל מכל מקום נראה שבעלי המדרש כיונו בא״א]. אלא משמעות זה הכתוב הוא כעין פי׳ הכתוב בנזיר שנטמא וכפר עליו מאשר חטא עה״נ. וביארנו שמה שנצטער מיין והוא כדי להשיג מעלת רוה״ק ולהיות קדוש לה׳. וזה אינו לפי ערכו. והבחינה ע״ז שהרי נטמא ואמר הכתוב דמי שציער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה. מיקרי חוטא על נפשו. וה״נ המה בקשו להשיג מעלת אהבת ה׳ ע״י עבודה אע״ג שידעו שלא ינקו ובודאי יקוים דבר משה וזה מיקרי החטאים האלה בנפשותם. שביקשו לאבד את נפשותם רק להשיג מעלת האהבה וחסידות מה שאינו לפי הרצון ממנו ית״ש. ומש״ה סמך ענין הלז לפרשת ציצית. שהוזהרו חסידי עליון בחוט של תכלת. שבכל חסידותם לא יסורו ממצות ה׳ כמו שביארנו באזהרה ולא תתורו וגו׳. והר״ן איש סירבו ע״ז והגיע להם מה שהגיע. והנה לא היה אפשר להם לקחת מחתות וכדומה ולהקריב במשכן. שהרי הלוים שמרו שלא יקרב זר מש״ה היו מוכרחים לעשות מחלוקת על משה ואהרן ולפרוץ גדר. כ״ז היה הליכות ר״ן איש ובשביל שמכ״מ כיונו לש״ש מש״ה נענשו בשריפה באש שיצא מק״ק והיה בזה ענין כבוד ג״כ כמו שיבואר. לא כן דו״א המה היו רחוקים מתאוה עליונה זו. כי אם שהיו בטבע בעלי מחלוקת ושונאי משה עוד במצרים. כדאיתא בנדרים דף ס״ד א׳ ומכש״כ עתה כאשר נגזר עליהם למות במדבר ולא ליכנס לארץ זבת חלב ודבש. משום הכי נענשו בבליעה בארץ כרוח הבהמה. אמנם קרח באמת היה אדם גדול וראוי לתאות הר״ן איש. וכה היה נראה לפני ב״א שזהו מבקש גם הוא. אבל באמת תוכו לא כן היה וקנאת השררה אכלתהו ע״כ עשה מעשה הר״ן איש ונענש כדו״א. והיינו שתמה המדרש אבל קרח שפיקח היה לא נכנס לשטות לבקש חסידות מה שאין כן רצון הקב״ה. וע״כ כסבור להשיג תאות הכבוד. והיה נכון לבו בטוח שיצא לחיים. א״כ מה ראה לבטוח לחלוק על משה. וכל דברים אלו מבואר במקרא בפרשת פינחס הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצתם על ה׳ מבואר שהר״ן איש הצו על ה׳. והמה הצו על משה ועל אהרן. ויבואר עוד שמה זהו כלל הענין. וע״ע בספר דברים י״א בפסוק ואשר עשה לכם במדבר וגו׳. והנה ידוע אשר יראי ה׳ ועמוסים בפרישות אינם יכולים להצית מחלוקת. שנדרש לזה לגבב דברי נרגן ולשה״ר וכדומה. וגם כי באמת בלבבם האמינו במשה ותורתו. רק שהיה קשה לקבל זה הדין. וא״כ לא מצאו ידים לעשות מחלוקת. וכן דו״א שהיו ידועים לבעלי ריב ומדון ושונאי משה. לא היה בכחם להמשיך הקהל אחריהם. ומי פתי יסיר דעתו אחר אנשים שהולכים אחר לבבם. אבל קרח שהיה גדול הדור הוא היה בכחו להמשיך אחריו רבים וכן שלמים. ובאשר גם הוא לאו אורחיה לדבר עם ב״א ולפתות ברוב דברים. ע״כ לקח אליו את דו״א ומסר להם דברים כפי דעתו הרחבה. והמה הלכו בשליחות קרח ולקחו לבב ר״ן איש להמשך אחר קרח. נמצא כל הענין נקרא ע״ש קרח והוא העיקר ודו״א האמצעים אשר ע״י הרחיב הפרצה מש״ה כתיב ויקח קרח והם אחריו. ואחריהם נמשכו ר״ן איש חסידי הדור. ועליהם נאמר (משלי כ״א:ט״ז) אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח. פי׳ רפאים הוא כמו פראים. אלא פראים הוא בלי עול ד״א ורפאים הוא בלי עול מלכות שמים ויראת ה׳. ואמר הכתוב כי מי שהוא י״א באמת אלא שתועה מדרך השכל. הרי סופו לנוח בקהל רפאים. ולהיות אפיקורוס ולבזות חכמים כמו אפיקורוס ממש וע׳ דברים ב׳ י״א וכן היה בר״ן איש הללו. שתעו מדרך השכל. ונמשכו אחרי פרעות דו״א ובזו את משה ואהרן: