העמק דבר על במדבר יח:ז

1תשמרו את כהנתכם. שתהיו מצוים תמיד בבהמ״ק. בין שיהיה איזה דבר המזבח או איזה דבר מבית לפרכת. חובה על הכהנים להיות מוכנים וכדאיתא במס׳ ר״ה דף כ״ח ב׳ התם לא סגי דלא יהיב כו׳:

2ועבדתם. לא די במה שתשמרו שיהא נעשה ע״י מי מכם. אלא אתם בעצמכם תעבדו אם יביא א׳ קרבן לכהן להקריב. לא ימסור לאחר להקל עבודתו ממנו. אלא יעבוד בעצמו. ואע״ג דנעשה לזה בתי אבות מכל מקום יש אופנים שנמסר ליחיד מהם. והוא מחויב לעבוד בעצמו:

3עבודת מתנה וגו׳. לפי הפשט באשר עבודת הלוים כתיב להלן ולבני לוי הנה נתתי וגו׳ חלף עבודתם. היינו שאם לא היה עסק הלוים לא היה צריך להפריש מעשר כלל שהרי הוא חולין. אלא חלף עבודתם. וא״כ המה מושכרים מכלל ישראל. משא״כ מת״כ אפי׳ לא היו כהנים היה ניתן הכל לגבוה. והיה הולך לים או נשרף. והרי אפילו פדה״ב שהוא חול כתיב עוד בפרשת בא תפדה והרי עוד לא נתפרש ענין כהונה. מכש״כ שארי מתנות המקודשים מתחלה לה׳ והכתוב נתנן לכהן. א״כ אינם מושכרים מישראל. ורק עבודת מתנה היא מהקב״ה. וזה ראיה שעבודתם היא למעלה מכל עבודה שנעשית בשכר. אלא עבודת המעלה והכבוד. וא״כ לא מדרך המוסר לצוות לאחר לעשות. דנראה בזה שהוא למשא עליו ובזיון עבודה היא:

4והזר. הקרב יומת. הוא ג״כ בחינה לזה שהרי כ״כ היא עבודה גבוהה עד אשר זר הקרב יומת. הרי דעבודת מעלה היא. משא״כ עבודת הלוים לא מצינו שישראל חייב על עבודת משוער או משורר. ולא מצינו שישראל מוזהר במיתה על עבודת הלוים. ורק הכהנים או הלוים שהחליפו עבודתם במיתה ב״ש כדתניא בספרי ובמס׳ ערכין. ואין ראיה מזה על ישראל וכבר מצינו כמה דברים במוק״ד שהכהנים מוזהרים ולא ישראל כמש״כ ריש פ׳ אחרי: