העמק דבר על במדבר כז:יא

1וירש אותה. הדרש ידוע לירושת אשה. ולפי הפשט בשביל שלשון נתינה אינו אלא בדבר שיש בו דין מתנה משא״כ ראוי היינו חוב מלוה או כופר. לא שייך בו לשון מתנה. ומכ״מ הקרוב יורש. מש״ה כתיב דלא כמקבל מתנה אלא כירושה:

2והיתה לבני ישראל לחקת משפט. כ׳ הרמב״ן שיהי׳ המשפט הלז לדורות ולא בנחלת הארץ לבד. ולמש״כ אאל״כ שהרי אליבא דרבי עיקר פרשה זו נאמרה למרות שהותרו להעביר נחלה משבט לשבט. אלא הפשט הוא כדאי׳ בב״ב דקי״ג ע״ז המקרא אורעה כל הפרשה להיות דין. ופרשב״ם וחוקת משפט אצטריך לרבוי שאר נחלות דלהוי דין דביום הנחילו לא איירי אלא בבן היורש אביו לחוד ולא נתבאר מהיכי תיתי הייתי מחלק שאר נחלות מבן היורש. ונראה דעת הרשב״ם לא כמו שהבינו התוס׳ שם דתרוייהו דרשי דחקת משפט וביום הנחילו אתיין לכדרב יהודה דא׳ שלשה שנכנסו לבקר את החולה כו׳ ועפ״י זה נדחקו ואכ״מ. אלא הרשב״ם מפרש דלאו בחדא מילתא מיירי. וביום הנחילו אורעה להיות דין כדר״י שלשה שנכנסו לבקר את החולה כו׳ דבזה מיירי ביום הנחילו. שהאב מנחיל למי שרוצה. ומרבה לבן מן הבנים. אבל חקת משפט מיירי בשאר יורשים ואורעה להיות דין. לא לענין מנחיל מדעתו. דלא מיירי קרא במנחיל כלל אלא במת ונפלה הירושה מאליו ותו דבמנחיל מהיכי תיתי לחלק בין האב לשאר יורשים. אלא במת ואינו ידוע היורש לב״ד. לא מהני גלוי מילתא בעלמא כדאי׳ ביבמות דל״ו דאשתמודענא דהוא אחוה דמיתנא סגי. משא״כ בירושה אינו כן. אלא דוקא עפ״י עדים כשרים שיעידו שהוא קרוב כמש״כ בהגהת רמ״א ח״מ רס״י רפ״ד בשם הריב״ש ולא מורידין קרוב לירושה עפ״י עד אחד . וזהו דכתיב והיתה זאת לכם לחקת משפט. ככל ד״מ שמוציאין ממון אינו אלא עפ״י עדים:

3כאשר צוה ה׳ את משה. כבר ביארנו כ״פ דזה הלשון מורה דצוה עפ״י קבלה שאינו מפורש בפרשה. וה״נ הן כתיב בפי׳ עפ״י שנים עדים יקום דבר. ולמדנו שאין מוציאין ממון מיד חבירו אלא עפ״י שני עדים. מכ״מ הכלל הוא דאפי׳ באופן שאינו להוציא מחזקה אין עד א׳ מועיל בדבר שבממון כדמוכח בב״ב דל״ד בההוא ארבא ובשבועות דל״ג הכל מודים בעד א׳ כו׳ ולא מוקי בכה״ג שאין חזקה כנגדו. ועוד יש ראי׳ לזה (ודלא כמהרי״ק שורש ע״ב שלא כתב כן וכבר השיגו עליו) וה״נ לענין ירושה. לא מיבעי במקום שיש יורש ודאי ובא עוד א׳ והביא עד א׳ שהוא ג״כ קרוב אין בדבריו כלום להוציא מן היורש המוחזק. אפי׳ אין לפני ב״ד יורש ודאי. א״א להעמיד הנחלה ביד מי שבא בעד א׳. והיינו כאשר צוה ה׳ עפ״י קבלה לענין שאר חוקת משפט. ה״נ לענין ירושה: