העמק דבר על במדבר כח:ב

1את קרבני לחמי. שם לחם משמש פעולת החיבור בהתקשרות אמיץ ומדובק כלשון מדרש ויקרא רבה פ״ג עה״פ וישוב אל ה׳ וירחמהו. כאדם שהוא מלחים שני נסרים ומדביקן ופירושו דטבע ידוע כשמחליקין נסרים ומדביקן עד שרוח אויר לא יבא ביניהם. אז א״א להפרידם זמ״ז בש״א. וזה החיבור נקרא מלחים. ומזה הפעולה בא שם לחם שמחבר הגוף עם הנפש באופן חזק. והנה קרא הקב״ה קרבנות בכלל לחמי. שהוא מחבר כ״י את הקב״ה לישראל. וכן נקרא התלמוד לחמי כדאי׳ בחגיגה די״ד לכו לחמו בלחמי זה תלמוד. ואין לך מחבר ומקרב את ישראל לאביהם שבשמים כמו תלמוד וקרבנות. והנה לפי זה מתפרש לחמי לאשי חיבור שלי לאשי:

2אבל עוד משמעות יש בזה. היינו לחם שאני מפרנס בם את עולמי. וכדאי׳ בכתובות ד״י למה נקרא שמו מזבח שהוא מזין. ופירש״י בזכות הקרבנות העולם ניזון כו׳ ובשביל זה נקרא עבודת הקרבנות בשם עבודה סתם יותר משארי מצות שבתורה משום דסתם עובד הוא כדי לשבוע לחם. וכבר ביארנו בס׳ בראשית ט״ו ט׳ ובכ״מ דעבודת הקרבנות הי׳ חוק לישראל היינו פרנסתם בא״י משא״כ כל המצוה אינן באין בשביל פרנסה בעוה״ז:

3והנה רש״י הביא לשון הספרי למה נסמכה פרשה זל״ז משל למטרונא כו׳ ואינו מובן עדיין מה שייכות יש דוקא לפרשת תמידים להא דלעיל מינה. וגם הלא כבר נאמרה בסדר תצוה. ורש״י כ׳ בסמוך שלא נאמרה אלא בימי המלואים וכבר השיג הרמב״ן ע״ז. אבל באמת לא נשתוו תכלית התמיד במדבר לתכליתו בא״י. דבמדבר לא באו בשביל עסק פרנסה. שהרי בזכות משה ירד המן. ולא באו התמידים אלא בשביל יעוד הקב״ה עם משה רבינו. ביום לתורה שבכתב ובלילה להופיע אור סיעתא דשמיא לתורה שבע״פ. והיינו דכתיב בפ׳ תצוה בפרשת התמיד ונועדתי שמה לב״י. ומש״ה מאז שנתנדו במעשה מרגלים ולא הי׳ היעוד עם משה פנים אל פנים כמש״כ התוס׳ ב״ב דקכ״א בשם המכילתא. ומשו״ה פסקו להקריב תמידים לת״ק בחגיגה ד״ו. או לר״ע שבט לוי לבד הקריב ולא מתרומת הלשכה דכל ישראל. אבל עתה בכניסתם לארץ והתפלל משה רבינו ולא תהיה עדת ה׳ וגו׳ והוא פרנסה כמש״כ לעיל ע״ז הי׳ התשובה את קרבני לחמי וגו׳:

4תשמרו. פי׳ שלא יהא כמו במדבר שבשעה שהייתי בזעם לא הקריבו. עתה תשמרו בכל אופן כי לחמם הוא. ובמנחות דס״ה א׳ אי׳ עוד במשמעות תשמרו שיהא דוקא מתה״ל. ולא כמו במדבר שלא הי׳ המצוה שיהי׳ מתה״ל מכל ישראל. עד שגם שהי׳ תרה״ל בפעם הראשונה. בא דרש וטעם מיוחד לזה במגילה די״ג שבא להקדים לשקלי המן. הרי שמצד אותה שעה לא הי׳ נצרך אז להיות כן. והיינו משום שלא הי׳ לצורך פרנסת ישראל אלא בשביל יעוד למשה ועפ״י הקדמה זו יבואר לפנינו כמה שינוים בדיוק המקראות בין פ׳ התמיד בסדר תצוה בין פרשה שאנו עומדים. ובביאור לשון לחמי לאשי. תניא בתוספתא מנחות פ״ז בזמן שישראל ברצון לפני המקום נאמר בהם את קרבני לחמי כבנים שמתפרנסים מאביהם בשעת תוכחות מהו אומר לאשי ריח ניחוחי. כל קרבנות שאתם מקריבים אינן אלא לאש ואין הכונה שלא באים לרצון ח״ו. דא״כ למאי יקריבו. אלא ה״פ בזמן שברצון הפרנסה עולה בזכות קרבנות ישר לישראל. ובזמן תוכחה עולה בשביל שהוא קיום אשי ה׳ ופרנסת מלאכי מעלה. ובזכות זה עולה פרנסת ישראל. אמנם ב״כ וב״כ. תשמרו להקריב. שהוא פרנסתכם:

5במועדו. לא כקרבן חגיגה שהוא ג״כ ק״צ. ומצוה ג״כ ביום הראשון. ומכ״מ יש לו השלמה כל שבעה. אלא דוקא במועדו. הן התמיד הן המוספין: