הדר זקנים על התורה, במדבר טו:לב

1ויהיו בני ישראל. בגנותם של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת אחת ובשנייה בא זה וחללה. מקשינן מנין דבשנייה חללה. ואומ' ה"ר אהרן בשם אביו מדכתיב ויהיו וימצאו משמע תכף להווייתן במדבר וימצאו דמה לן להזכיר שהיו במדבר אם לא בא להשמיענו זה:

2כי לא פורש מה יעשה לו. קשה למה לא דנוהו בחנק שהרי כתב מחלליה מות יומת ומיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק י"ל שהיו מספקים אם נלמד חילול חילול מע"ז וידון בסקילה כי אותה ג"ש דחילול חילול שנוייה בסיני כדאיתא בסנהדרין. ועוד מקשים לר' יהודה דאמר דאינו חייב עד שיודיעוהו באיזה מיתה הוא נהרג היאך נתחייב זה מיתה הרי לא היו ישראל יודעים מיתתו כדכתי' כי לא פורש וכו'. וי"ל דהוראת שעה היתה. עוד י"ל דשמא התרו בו מכל הד' מיתות ב"ד:

3מקושש עצים. אמרו רבותי' זה צלפחד שים בי"ת בראש עצים ויעלה בגימ' צלפ"חד. ולמה נסמכה פרשת ציצית לפרשת מקושש. לומר לך כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. והמדרש אומר שכל ההולך ד' אמות בלא ציצית כאלו מקושש בשבת. מין א' שאל אל ה"ר בנימן שוטה מה לכם לעשות קשרים ולתלות ח' חוטין בכנפי כסותכם. השיב לו ראה מה כתיב למעלה בפרש' מקושש אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע איך יזכרו ישראל מן השבת ואינו אלא יום א' בשבוע מיד צוה לו הקב"ה פרשת הציצית וכתוב בה למען תזכרו שהוא סימן שאנחנו עבדים להקב"ה כאדם שעושה קשר ברצועתו להיות נזכר בדבר. וכדרך שהאדונים עושים סימן לעבדיהם בטליתם שלא יברחו. ומתוך שאנחנו מביטים בו זוכרים אנחנו מצות הקב"ה: