השגות הראב"ד גיטין כא.
השגות הראב"ד גיטין · Hasagot HaRa'avad Gittin 21a
Open in the reader →1[דף לח ע"ב] הא דאקשינן לרב דאמר המקדיש עבדו יצא לחירות מהא דתניא בתורת כהנים בענין חרמים. מאדם אלו עבדיו ושפחותיו הכנענים. ולדעתיה דרב כיון דאמר עבדי זה יהא חרם יצא לחירות דה"ק אין לי רשות להשתמש בו כאילו הוא חרם. קשיא לי אימר דאמר רב מקדיש עבדו דהוא גופיה לא קדיש אבל בחרמי כהנים דהוא גופיה מתנה לכהנים אמאי יצא לחירות והלא איהו גופיה קדוש והוי ממון כהן למכרו ולהשתעבד בו. ומנ"ל דבחרמי כהנים משתעי קרא דהא כתיב לא ימכר ולא יגאל ודרשי' התם לא ימכר מכר גזבר ולא יגאל לבעלים ומה יעשה בהן יתננו לכהן דכתיב בשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו. ואיכא למימר דמסופיה דקרא קא מותיב דכתיב כל חרם קדש קדשים הוא לה' ודרשינן התם דהשתא קא משתעי בחרמי בדק הבית ופליגי ר' יהודה בן בתירא ורבנן בהאי קרא דר' יהודה סבר סופיה דקרא בסתם חרמים והם לבדק הבית ויש להם פדיון ורבנן סברי בחרמי בדק הבית מפורשים קא משתעי אבל סתם חרמים הם לכהן ובין למר ובין למר סיפיה דקרא בחרמי בדק הבית שיש להם פדיון ועל אדם ובהמה ושדה אחוזה קאי דכתיבי ברישא דקרא אלמא מקדש קדישי ולחירות לא נפקי. ומתרצינן הכא במאי עסקינן דאמר לדמי פי' דאמר עבדי זה יקדש לדמיו ואי קשיא לך אף רישא דקרא נמי דאמר לדמי אמאי לא ימכר לא יגאל והלא לא החרים אלא דמיו. ה"ק לא ימכר מכר גזבר לפי שאין לו גזברות בזה אלא ממון כהן הוא. ולא יגאל לבעלים שיוסיף חומש כשאר גאולת בעלים שמוסיפים חומש כשהן פודים מיד הקדש אלא נותן דמיו לכהן בלבד שלא החרים אלא דמיו וסופיה דקרא נמי כיון שלא החרים אלא דמיו אין לגזבר רשות למוכרו אלא שמין אותו והבעלים נותנים דמיו ואין מוסיפים חומש שלא חל עליו שום קדושה ולא בא הכתוב לחלק אלא שזה דמיו לכהן וזה לה' לבדק הבית ואקשינן אי הכי אידך ברייתא דלעיל נמי לישני ליה דאמר לדמי. אי הכי אין הגזברין רשאין פשיטא גזברין מאי עבידתייהו והלא אין לגזבר רשות עליו כלל לא למכרו ולא להפדותו לבעלים שלא חל עליו שום קדושה ואין עליו שום גאולה שא"צ לחללו על דבר אחר. ואי קשיא לך מאי שנא ממקדיש בהמה טמאה שהרי אינה קדושה אלא לדמיה וגזבר מוכרה ומפדה אותה לבעלים ומוסיף עליה חומש. התם שהקדישה בסתם אבל כשאמר לדמיה בודאי לא הקדישה אלא לדמיה דמה צריך לומר בה לדמיה פשיטא דהא לגופה לא חזיא אלא ודאי כאילו אמר דמיה בלבד אני מקדיש. ובבהמה טהורה אינו כן שאם אמר שור זה יקדש דמיו הוא עצמו קדוש ומועלין בו והכי איתא בערכין סוף פ' האומר משקלי עלי וטעמא דמלתא משום דבהמה טהורה חזיא לגופה ואע"ג דאמר לדמיה חייל עלה קדושה ולא עוד אלא שאין לה פדיון להוציאה לחולין ואינה יוצאה מידי מזבח מש"ה אע"ג דאמר לדמיה קדשה היא גופה. והרב צרפתי ז"ל מחק והגיה והקשה ותירץ ללא צורך. שהגיה הכא במאי עסקינן דאמר (דמיה) [דמיו עלי] שאם אמר לדמיה היא עצמו היה קדוש וגזבר מושל עליו למכרו כעין בהמה טמאה שסתם הקדשה לדמיה והגזבר מוכרה. וחזר הוא עצמו והקשה באידך מתני' דמתמהינן אי הכי אין הגזברין רשאין וכו' לישני ליה דאמר לדמיה ולא ליקשי ליה ולא מידי דעם קדוש לא קאמר דהא אמר לדמי וגזבר יש לו רשות למוכרו מידי דהוה אבהמה טמאה דסתם הקדשה לדמיה וגזבר מוכרה ומועלין בה. ותירץ אי אמר לדמי כיון דחיילא עליה שום קדושה והוא גופיה ראוי לעם קדוש הוה ליה כבהמה טהורה שאינה יוצאה לחולין ולעולם יוצא לחירות והדר קושיין לדוכתיה לרב. זהו טופס דבריו ואני לא הוצרכתי לא למחק ולא להגיה ולא להקשות ולא לתרץ גם התירוץ שהוא מתרן ואומר שאם אמר לדמי כיון דחיילא עליה שום קדושה והוה ליה כבהמה טהורה והוא תיובתיה דרב ומנא ליה דלאו הכי הוא שהרי אמרו אבל מוכרים אותם לאחרים ואחרים מוציאים אותם לחירות וה"ז כמי שאמרו בבהמה טהורה המקדיש תמימים לבדק הבית כשהן נפדין אין נפדין אלא למזבח והכא ודאי דמיהן הקדיש הרי הקדישו לדמיו ואין הקדש יוצא ריקן. אבל הוא כשיפדה יצא לחירות אלא ודאי פשיטא לן דבעבד ובהמה טמאה כל היכא דאמר לדמיה אין קדושה חלה עליהם כלל. ואין גזבר מושל בהם אא"כ הקדישן סתם ואין הפרש בין שאמר דמיו בין שאמר לדמיה. תדע דההיא ברייתא דערכין דקתני בסופה דמי שור זה עלי עולה הרי הוא חולין ואין מועלים בו מת או נגנב אינו חייב באחריותו אבל חייב באחריות דמיו. ומוקים לה התם רישא דאמר שור זה יקדש לדמיו ומש"ה מועלין בו וסיפא דקתני הרי השור חולין וכו' דאמר שור זה לכשיבאו דמיו יקדשו ואמרי' עלה כמאן כר"מ דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ואי אמרת דכי אמר דמיה לא קדיש כלל אדמוקים סיפא לכשיבאו דמיו יקדשו וכר"מ לוקמה דאמר דמיה דלא חייל עלה קדושה כלל וכרבנן דכה"ג דבר שבעולם הוי. אלא ש"מ אין הפרש בין שאמר דמיה בין שאמר לדמיה דבבהמה טהורה חייל עלה קדושה ובבהמה טמאה לא חיילא עלה קדושה כלל:
2ההוא עבדא דבי תרי קם [חד] ושחרריה לפלגיה כו' ואמרי' דמוקמינן ליה אפוטרופוס אינוקא ומקרקש ליה זוזי וכתיב ליה גיטא דחירותא פי' מוקמינן ליה אפוטרופוס שידקדק לו על חצי דמיו וכתב הרב ז"ל יש ששואלין כאן דכי מאחר דמוקמינן ליה אפוטרופא למה ליה קרקושי זוזי. כלומר והלא האפוטרופא יכול למכרו שלא מדעת התינוק כדתניא פ' הנזקין אין האפוטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות אבל מוכרים אותם לאחרים ואחרים מוציאין אותם לחירות זאת היא השאלה. והיא קצרה שהיה להם לשאול מה צורך לגט חירות של תינוק והא קי"ל כרבי דאמר כסף גומר דקתני התם רבי אומר אומר אני אף הוא נותן [דמי] עצמו לאפוטרופא ויוצא [מפני] שהוא כמוכרו לו ועוד גיטו של קטן מה צורך יש בו והוא אינו בן שלוח וגירושין כלל. וכל אלה השאלות מתוקנות בתשובה שהשיבו כי היכי דלא ליסתריך ביה ינוקא וכו'. מיהו יש להקשות עוד למה לא חששו כן לדברי רבי שאמר שהוא נותן דמי עצמו ויוצא דמשמע דלא צריך קרקושי זוזי לינוקא וי"ל שאני הכא כיון דאקנייה לבנו קטן והוה מקרי על שמיה חיישינן דלמא מסתריך ביה: