השגות הראב"ד גיטין כט.

1הא דבעא מיניה רבא מרב נחמן כתבו ותנו גט לשליח ואבד מיד השליח מהו שיחזרו ויכתבו מי אמרי' סלוקי סלקינהו וכבר עשו שליחותן או דלמא לטרחייהו חייש ושלוחין שנתנו לגירושין נינהו ואי אבד חוזרין וכותבין. א"ל רבינא לרב אשי ויוליך להו מהו. כלומר את"ל סלוקי סלקינהו אבל אם אמר תנו לשליח ויוליך לה כיון דאמר ויוליך לה הרי הזקיקם שיהו משתדלים להוליך לה הגט הלכך אם אבד חוזרים וכותבים או דלמא בהא נמי סלוקי סלקינהו תיקו. הלכך אין כותבים: והרב ז"ל כתב הלכך לא מצו אינהו למהוי שלוחים להולכה דחיישינן דלמא סלוקי סלקינהו ולפי דעתי לא היה צריך לכך שהרי אמרו פ' כל הגט במעשה דאדא בר מניומי דאסקא רב אשי התם אדא בר מניומי ולא את. ומה התם דמעיקרא משוי ליה שליח לנתינה וכיון דאמר לא ידענא לה יאמר ליה יהביה לרב אדא בר מניומי דלותביה ניהלה אמרי' דלא הוי שליח שנתן לגירושין כ"ש הכא דמעיקרא ותנו לשליח קאמר להו. ואיכא מאן דקשיא ליה הא דתניא בגט פשוט מי שפרע מקצת חובו עדים מקרעין לו את השטר וכותבין לו שער מזמן ראשון (ואמרי' למ"ד) [ואמרי לה] מזמן שני. והרי [התם] עשו עדים שליחותן וכתבו ונתנו ביד בעלים שהוא יותר משליח (ואין) [ואפ"ה] חוזרים וכותבין לו שטר אחר. ולא היא. התם עדיין המלוה שהעידו עליה קיימת מקצתה מש"ה חוזרין וכותבין אותו מקצת אבל הכא הא איסתלקו לגמרי:

2הא דאמרי' בברייתא האומרת יהא לי בידך לשון קבלה הוא. בירושלמי מפליג בין יהא בידך ויהא לי בידך כי יהא בידך אינו לשון קבלה. ונ"ל כי כן נחלוק בין טול לי ושא לי. לטול גיטי ושא גיטי. ולפי הירושלמי הא דאמרי' בגמ' דידן בההוא מעשה דההיא אתתא דהות לשה ואמרה ליה להוי בידך וחשבו ליה שליח לקבלה. הא דאמרי' להוי בידך לאו דוקא אלא להוי לי בידך אמרה:

3הא דאמרי' במתני' האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כתי עדים וכו' ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע. הקשו בירושלמי ויצטרף השליח. תפתר שהיה קרוב. הדא אמרה שהקרוב נעשה שליח: