השגות הראב"ד כתובות נא.

1כתב הרב ז"ל בהלכותיו בענין מי שהיה נשוי ג' נשים ומת כתובתה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות ואין שם אלא מנה חולקות בשוה. היו שם מאתים של מנה נוטלת חמשים וכו'. היו שם ג' מאות וכו'. הא מתניתין וגמ' דילה שקלו וטרו בה קדמאי ז"ל ולא סלקא להו כל עיקר וכיון דחזו דלא סלקא להו כהוגן הדרי לשקול הדעת ופסקו הלכתא דפלגי לפום ממונא וסמכי להו בהך סברא כרבי דאמר אין אני רואה דבריו של רבי נתן באלו אלא חולקות בשוה וקא פרישו להאי חולקות בשוה שהוא לפי מעות. והקשה עליהם הרב ז"ל מדקדוק לשון המשנה והקושיא שהקשה עליהם אינה מחוורתא כל עיקר מ"מ אני תמה מאד אם לא אמרו כן הגאונים בפירוש איך חשב עליהם זאת המחשבה ולא התנצל אותם לתלות הטעות במעתיק ואיך יתכן להשוות חולקות בשוה עם לפי המעות שיהא זה פתרונו של זה. והלא לפי מעות כשאין שם אלא מנה של מנה נוטלת שיתא עשר ותרי תילתי ושל מאתים תלתין ותלתא ותילתא ושל ג' מאות נוטלת חמשין וכשיש שם מאתים של מנה נוטלת תלתין ותלתא ותילתא. ושל מאתים שתין ושיתא ותרי תילתא ושל ג' מאות נוטלת מנה. וכשיש שם ג' מאות של מנה נוטלת חמשין. ושל מאתים מנה. ושל ג' מאות נוטלת ששה של זהב כפשטה דמתניתין. וזו היא החלוקה האמיתית לפי מעות ואילו חולקות בשוה משמע שנוטלת חלק בשוה כל אחד נוטלת שליש הממון והנה משנתינו לא הלכה על דרך חולקות בשוה ולא על דרך לפי מעות בתרתי בבי בתרייתא. גם בעל הגמ' כשהקשו על בבא תניינא של מנה נוטלת חמשין תלתין ותלתא ותילתא הוא דאית לה ואמת וברור הוא כי לפי מעות יגיע לה כך היה להם להקשות (בסוף) [מיד] על בעלת מאתים למה היא נוטלת ג' של זהב והלא אפילו בלא שום כתיבה אין ראוי לפי מעותיה כי אם שיתין ושיתא ותרי תילתי. גם כשהוקשו בבבא תליתאי של מאתים מנה שבעים וחמשה הוא דאית לה והלא לפי המעות בלא כתיבה מנה הוא דאית לה כפשטה דמתניתין ואדדחיא לה בכותבת בעלת ג' מאות וכו' לוקמה כפשטא ברישא דמתני' שאין שם כתיבה כלל. אלא ודאי מכל הני שמעינן דלא פלגי לפי מעות ובשוה נמי לא פלגי דהא מאן דאית לה שעבודא טפי היא שקלה טפי אלא חלוקה שלהן כך היא באמת כי עד השיעור ששעבודן שוה ממש חולקות כולן בשוה וממקום שכלה שעבוד האחד ויש בו שעבוד השתים נוטלות השתים בשוה והאחת שכלה שעבודה אינה נוטלת כלום וממקום שכלה שעבוד השתים נוטלת השלישית לבדה ועל זה הדרך הסכימו בעלי המשנה וגם בעלי הגמרא דקדקו על זה הדרך כפי הקושיות שהקשו. ונראה להם זה הדרך מן המשנה עצמה מן הבבא הא' ומן הטעם כי כשיש שם מנה חולקות בשוה כלן כל חדא שקלא תלתין ותלתא ותילתא מפני ששעבודן שוה במנה. וכן כשיש שם מאתים אחר שנטלה בעלת מנה חמשין מפני הסילוק שנסתלקה בעלת מאתים ממנה הרי היא נוטלת ג' של זהב מפני שמגיע שעבודה עד מאתים. וכן הבבא הג' על זה הדרך הוא ואין לנטות ממנו ימין ושמאל ואיך נחשוב על עם ה' על גאוני העולם שטעו בדבר הזה לומר חולקות בשוה הוא לפי מעות. והנה הלשון מכחיש אותם והחלוקות המפורשות במשנה והקשיות שהקשו עליהם בעלי הגמרא גם הם מכחישות אותם כמו שפירשנו: ואני אברהם עפר ואפר תחת כפות רגליהם אלמד בו שיהיו דבריהם קיימים ולא נאמר כי חולקות בשוה הוא לפי מעות אלא שיש בחלוקה הזאת חלוקה בשוה וחלוקה לפי מעות כי עד מקום ששעבודן שוה חלוקתן שוה וממקום שעבודן ולמעלה נוטלת היתרה לפי יתרון מעותיה וזה היה דעת הגאונים שאמרו כי מה שאמר דחולקות בשוה הוא לפי מעות כלומר שיש בה חלוקה שוה וחלוקה לפי מעות על הדרך שפירשתי. ולהוציא מן הפי' שפירש בה הרב ז"ל שאמר חולקות בשוה ממש וכשיש שם מאתים או ג' מאות כל א' וא' נוטלת שליש הממון. והרב ז"ל שבח זה הפי' והגיע אותו עד הלכה למשה מסיני. ואמת וברור שאין הדעת מקבלו ואין השכל מודה עליו אבל הוא כדברי הגאונים ז"ל וא"ת א"כ מה בין דברי רבי נתן לדברי רבי הלא גם רבי נתן על הדרך ההוא הולך לולי הכתיבות והתפיסות ששנו את החלוקה כי הכתיבה יכולה היא שתאמר מדין ודברים סליקי נפשאי כמו שיכולה לומר למי שלא כתבה כך היא יכולה לומר למי שכתבה לה גם התפיסות כיון שהשדות מוחכרות או מושכרות היו אע"פ שלא נתגלה להם בנפילה הראשונה כי אם אחת אין חלוקתן משתנה הואיל ומשועבדות הן לכתובתן ורבי נתן סבר כי אמרינן מדין ודברים סלוקי נפשאי ה"מ כשיש לו זכות באותה שדה אבל הכא שעבודא בעלמא הוא וכעין מחילה היא ויכולה לומר לזו מחלתי ולזו לא מחלתי מ"מ הלכה כרבי כדעת הגאונים גם הרב ז"ל השוה עמהם ופסק כרבי ועתה לדעת רבי כדברי הגאונים ז"ל כשיש שם מנה או מאתים או ג' מאות כבר פירשנו כי עד מקום ששוה שעבודן תשוה חלוקתן אבל כשהיו שם ד' מאות או יותר לא נתפרש איך תהיה חלוקתן עתה אפרש כי בודאי עד ג' מאות כח השלישית יפה מכלן כי היא אומרת כל אלה שעבודיהם ובעלת המנה חולקת עמהם במנה הא' מפני ששעבודה גם הוא עליו וכן בעלת המאתים עד מאתים ומשם ולהלן אין להם שעבוד ואין להם חלק במנה השלישי אבל עכשיו שיש שם עוד מנה רביעי כולן חוזרות עמה לחלוקה באותו מנה לפי שאין שעבודה מג' מאות ולמעלה יותר מחברותיה. עתה נחשוב כמה נטלו בשלשת המנים ומה שחסרו מתפיסתן חוזרות ונוטלות באותו המנה הד' עד מקום שהגיע שיעבודם והנה בעלת המנה מגיע שעבודה באותו מנה עד שיתין ושיתא ותרי תילתי לפי שנוטלת במנה הראשון תלתין ותלתא ותילתא ועד כאן חולקות בשוה עמהם ומשם ועד השלמת המנה חולקות בעלת מאתים ובעלת ג' מאות בשוה. וכן אם היו שם ה' מאות על זה הדרך הן חולקות כי מג' מאות ולמעלה כלן חוזרות לחלוק עמה זו עד מקום הגעת שעבודה להשלמת חסרון גבייתה מן הגבוי הראשון וזו עד מקום הגעת שעבודה להשלמת חסרון גבייתה מן הגבוי הראשון וזו עד מקום שעבודה להשלמת הגבוי הראשון. והדרך הזו מבואר ואין בו ספק וכשיהיו שם ו' מאות כבר מצאו כלן כל שעבודיהן זו נוטלת מנה וזו מאתים וזו ג' מאות. זה הוא הדין הישר בדעת הגאונים ז"ל בין לרבי בין לר' נתן כשאין שם כתיבות ותפיסות אחרות. וזה הדרך טוב מאד שלא להפליג בין רבי לר' נתן בעיקר הדין. ולענין השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וזה ג' מאות ופחת גוף הממון ועמד על מנה כך הן חולקין כחלוקת הכתובות כדעת רבי שכל א' נוטל ל' ושלשה ושליש. ואם יש שם מאתים נוטל האחד ל' ושלשה ושליש. והשנים חולקין (המנה הא') [הנשאר] בשוה. ואם יש שם ג' מאות בשל מנה [הא'] נוטלין ל"ג (וג') ושליש והמנה השני חולקין השנים בשוה. והמנה הג' נוטל בעל ג' מאות. והכל כחלוקת הכתובות כשפחת גוף הקרן. אבל אם פחתו באיסתירי דצניאתא שהמעות עמדו בעין אלא שפחתו בשינוי המטבע חולקין לפי מעות ממש. ואם הרויחו ונתרבה הקרן כבר פסק שמואל שהשכר לאמצע ופריש רב המנונא אפילו בשור לחרישה ועומד לטביחה וקי"ל כוותיה כפשטא דמתניתא דמסייע ליה מיהו לפי הסוגיא שלנו אין השכר לאמצע אלא בבעלי חיים שאינו ראוי ליחלק (ואבד) [ואבר] א' ממנו צריך לכל הגוף אבל בסחור' הראוי ליחלק חולקין לפי מעות שהרי הזכירו שור לחרישה. ועוד מתניתא גופא דמסייעה לשמואל ואליבא דרב המנונא קתני בגוה שאם לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו זה נוטל וכו' משמע נמי דבבעלי חיים קא מיירי דאי בסחורה אחרת מה לי הטילו מעות לכיס מה לי לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו והלא ראויה ליחלק ואין החלקים צריכים זה לזה אלא ש"מ בבעלי חיים קאמר שאם לקחו שור אחד בשותפות השכר לאמצע לפי שאין השור נלקח מחצאין וחלקו של זה צריך לזה בין מרובה בין מועט אבל כשלקח זה ב' שוורים וזה שור אחד ונשתתפו לחרוש בהם כיון שאין חלקו של זה צריך לזה כי האחר יכול גם הוא לחרוש נוטלין לפי מעות. כך נראה מן הסוגיא הזאת אלא שהירושלמי נראה כי בכל סחורה אומרים כך דגרסינן התם עלה דהא מתניתא א"ר אלעזר הדא דתימא כשהיתה סלע חסרה או יתרה אבל בשכר או להפסד כלן חולקין בשוה וקשיא אהן יהב מאה דינרין ואהן יהיב עשרה ואת אומר הכין חברייא אמרי יכיל הוא מימר על ידי מעי סלקת פרגמטיין עד כדין דהות פרגמטיא זעירא הות פרגמטיא רובהי כלומר חבילה קטנה של בגדים צריכין אלו המעות לאלו שאין מוכרין חבילה אחד לחצאין. אבל אם היו ב' חבילות או ג' הלא זה יכול לקנות במעותיו המרובים חבילה בפני עצמה. אמר ר' בון בר חייא יכיל מימר ליה עד דאת מזבין חד אנא מזבין עשרה זימנין עד כדון מקום קרוב היה מקום רחוק יכיל הוא מימר עד דאת אזיל ואתא חד זמן אנא אזיל ואתא עשרה זימנין הנה לפי הסוגיא זה דין בכל סחורה. ויש שם מחלוקת על זה הענין דר' זעירא פליג על רבי אלעזר ואמר סתמן זה נוטל לפי כיסו וזה נוטל לפי כיסו ואפשר דחולקין על סחורה אחרת אבל בבעלי חיים אינם חולקים דרבי זעירא אית ליה דשמואל בבעלי חיים ואליבא דרב המנונא. ואנו תמיה על הרב רבי יצחק ז"ל למה לא הביא אותו הברייתא דקתני בה לקח זה בשלו וזה בשלו ונתערבו זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו גם הירושלמי לא הביא ואפשר כי מן הגמרא עצמה נראה לו על דרך הירושלמי מדאיצטריך להו לאוקומי למתניתין הותירו זוזי חדתי ולא אוקמוה בסחורה אחרת דלאו בעלי חיים ש"מ בכל סחורה אמר שמואל השכר לאמצע כטעם הירושלמי והא דאמרינן פחתו אסתורי דצנייתא לא הוי הכי הפחת לאמצע דלעולם הפחת לפי מעות ובשוה כדרך הכתובות שפירשנו במשנה על דעת רבי ורבי נתן אלא האי דאוקימו באסתרי דצנייתא משום דבעי לאוקמי פחתו דומיא דהותירו לפי מעות ממש בלא שום השואה אף פחתו לפי מעות בלא שום השואה. והא דאמרינן השכר לאמצע דוקא שהטילו לכיס בסתם אבל אם פירשו לפי מעות ממש אין כאן דרך השואה ולא שייכא (באהלל) [בזה כלל]: