הגיונות אל עמי, חלק א, לשבת בראשית נז

1מעשיהם של צדיקים ומעשיהם של רשעים

2והארץ היתה תהו ובהו״ וכו׳.

3״ר׳ אבהו אמר מתחילת בריתו של עולם צפה הקב״ה במעשיהם של צדיקים ובמעשיהם של רשעים והארץ היתה תהו ובהו וחשך אלו מעשיהם של רשעים ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים, אבל איני יודע באיזה מהם חפץ, אם במעשה אלו אם במעשה אלו, כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב, הוי במעשיהם של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהם של רשעים״

4(ע״פ בראשית רבה פ״ב).

5הנה באמת אבי אבות הטומאה שבאדם, השרש פורה ראש ולענה לכל מעשה הרשעים, הוא הקנאה שכל אחד מקנא בחברו וכל אחד רוצה לטפס על מדרגה יותר עליונה מזו שעומד עליה רעהו ואחיו, אנו קוראים לזה מלחמת הקיום, אבל באמת כל אחד נלחם לא רק בעד קיומו הוא, אלא בעד בלתי קיומו של חברו.

6הקנאה היא הסיבה לכל השוד והחמס השורר בעולם, היא הסיבה לכל הרציחות שבין אדם לחברו ולכל המלחמות שבין אומה לאומה, כי מתוך קנאה באים לידי שנאה ומתוך שנאה באים לידי שפיכת דמים.

7ואת זה אנו רואים תיכף מהרוצח הראשון שבתבל - קין ״ויבא קין מפרי האדמה מנחה לד׳ והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלבהן וישע ד׳ אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה״, ומתוך קנאה זו שקנא באחיו הנה ״ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו״ (בראשית ד, ג-ח).

8ומה הסיבה למכירת יוסף שוב ״ויקנאו בו אחיו״ (בראשית לז, יא).

9ועל כן אמרו (אבות פ״ד, מכ״א) ״הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם״, וחלקו להקנאה כבוד שנתנו לה את משפט הבכורה שהציגה בראשונה, כי הקנאה במדה ידועה היא גם סיבה להתאוה והכבוד המסתעפות ממנה, כי לכמה דברים אדם מתאוה כמו להעשירות המופלגת וכדומה, לא מחמת שהוא מוצא צורך בהם מצד עצמם, אלא מחמת הקנאה שמתקנא באחרים שלהם יש זאת ומכל שכן הכבוד שהוא בודאי תולדה מהקנאה.

10וזהו שאמר קהלת (ד, ד) ״וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו״.

11אכן אם כי, כאמור, הקנאה היא מקור כל הרשעות שבאדם, הנה מאידך גיסא אנו רואים שהקנאה היא גם כן המקור לכל הטוב והיפה שבאדם.

12״קנאת סופרים תרבה חכמה״ (בבא בתרא כא, א), שזאת אומרת שבלי קנאה לא היתה מתרבה כלל החכמה בעולם, ולא רק בחכמה אך בכל המצוות הקנאה בזה היא לא רשות אך גם מצוה, כמו שמוכח הרשב״א (סי׳ תתקפ״א) מהכתוב ״וישמע ראובן ויצילהו מידם״ (בראשית לז, כא) ״מכאן שראוי לכתוב ולפרסם את העושה מצוה, שהרי התורה פרסמה מצות ראובן שחשב להציל את יוסף ולהשיבו אל אביו״, וכמובן שהוא כדי שאחרים יקנאו אותו ויהיה למופת להם במעשיו הטובים.

13באופן שאותם ״הקנא ההתאוה והכבוד שמוציאים את האדם מן העולם״ הנה במצוות, להיפך, הם מכניסים אותו לעולם האמיתי, כי במצוות, כאמור, עליו לקנאות תמיד את מי שגדול ממנו ובזה הוא צריך להיות דוקא בעל תאוה, שיהיה לו למשל, אתרוג המהודר ביותר, כי ״זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצוות״, ומחוייב הוא להיות גם כן בזה בעל גאוה ורודף אחרי הכבוד כמו שנאמר ״ויגבה לבו בדרכי ד׳״ (דברי הימים ב יז, ו).

14ו״כל אחד חייב לומר בשבילי נברא העולם״ (סנהדרין לז, א), ואם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן (סוכה נג, א) וכדומה וכדומה, ויש קנאה גם בעולם הבא כמו שנאמר ש״כל אחד נכוה מחופתו של חברו״ (בבא בתרא עה א).

15באופן שמקור אחד גם להרעות וגם להטובות, גם להרשעות וגם להצדקות, גם להטומאה וגם להקדושה, גם להחשך וגם להאורה.

16ידוע הוא מפתגמו של הרמב״ם ״לולי המשתגעים נשאר העולם חרב״ (הקדמה לפירוש המשנה), והמשוגעת הוא הקנאה התאוה והכבוד שהמה המחוללים לבין העולם ולקיומו, אבל באמת הם המה גם כן הגורמים לקיום העולם הבא, שאז אין זה כלל משוגעת, אך להיפך חכמה יתירה יש בזה.

17וזה שאמר המדרש גם על מעשיהם של רשעים וגם על מעשיהם של צדיקים ״ואיני יודע באיזה מהם חפץ״ אחרי שאב אחד ומקור אחד גם למעשיהם של הראשונים ולמעשיהם של האחרונים, אך עיקר ההבדל הוא לא בהאב אך בהתולדות, לא בהמקור אך בהתכלית, ובעוד שהתולדות של הקנאה התאוה והכבוד של הרשעים הן ״תהו ובהו וחשך״, הנה התולדות של אותן המדות של הצדיקים הן אורה ושמחה טובה וברכה.

18ועל זה נאמר ״וירא אלקים את האור כי טוב״ ומזה אנו יודעים ש״במעשיהם של צדיקים הוא חפץ ואינו חפץ במעשיהם של רשעים״, כי לא המדות כשהן לעצמן הוא העיקר אך התכלית היוצאת מהן.