הגיונות אל עמי, חלק א, לשבת בראשית ע

1בשר ורוח

2״ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה - וכו׳ - ויאמר ד׳, לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר - וכו׳ - הנפלים היו בארץ בימים ההם - וכו׳ - וירא ד׳ כי רבה רעת האדם בארץ״ (בראשית ו, א-ה).

3א. ההשקפה החמרנית - המזויפת והאמיתית.

4״א״ר סימן, בג׳ מקומות נאמר בלשון הזה לשון מרד, אז הוחל וכו׳, ויהי כי החל האדם, הוא החל להיות גבור בארץ״ (בראשית רבה פכ״ו, ד).

5כשאנו מתבוננים אנו רואים, כי השרש פורה ראש ולענה לירידת האדם ברוחו ובנפשו הוא ההשקפה החומרנית, המטראליסמוס בלע״ז. ההשקפה הזו שביסודה היא מזויפת מתוכה, הנה על כל פנים היא אמיתית בנוגע לאלה המחזיקים בהשיטה הנ״ל, כי על ידי ההשקפה הנ״ל המה נהפכים באמת לחומר בלי רוח, לגוף בלי נשמה. ההשקפה הנ״ל שוללת מהם כל מדה נכונה ומגלה בהם את החיה שבאדם, כי אם בהכל רואים רק חומר עב וגס, הרי באמת מותר האדם מן הבהמה אין, וכשם שאין להבהמות מוסר כך אין להאדם מוסר.

6וכשאנו מסתכלים בההיסטוריה אנו רואים, כי כל המרידות נגד המלכותא דרקיע וגם נגד המלכותא דארעא, שרשן ומקורן גם כן בההשקפה הנ״ל.

7אך בזה יטעו בני אדם בזה שחושבים כי המטראליסמוס הוא פרי המאה התשע עשרה והעשרים, ואלה המתימרים בזה מכנים את עצמם בשם הולכי קדימה, בשם נאורים, ושוכחים, כי דוקא המה הם נסוגי אחור מאין כמוהם, כי המה רוצים להשיב את גלגל ההיסטוריה אחורנית, לשוב לתקופת של למך ותרח... ״ויהי כי החל האדם״, והלשון ״כי החל״ הוא לשון חולין, מפני שהכל נעשה להם אז לחולין, הכל נהפך להם לחומר והכל נהפך להם לבשר, ולמה נקראו ״הנפילים״? מפני שההשקפה החומרנית היא בעיקרה נפילה שממשיכה את רוחו של האדם מהשמימיות ממעל להארציות מתחת.

8ואז הכריז הקב״ה ״לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר״, ואמנם האדם היה בשר גם מקודם, אבל לא התימר כל כך בבשרו, ואדרבא מי שהיה חפץ להיות אדם המעלה הראה על שאר רוחו.

9אבל נעשת מהפכה ברוחו של האדם ורוחו נשפלה משמים ארץ, ובמקום שמקודם חפץ כל אחד להראות על חידודו של מוחו, מתימר עכשיו כל אחד באגרופו הגדול וברגליו הגסות, וחכמת ה״פוט-באל״ עולה כעת על כל השבע חכמות שבעולם ״המה הגברים אשר מעולם אנשי השם״. ואם לפנים כשהיו קוראים לאחד ״בעל-שם״ הנה זה היה איש חסיד וקדוש צדיק ועניו הדומה למלאך ד׳ צבאות, הנה עכשיו ״אנשי השם״ המה הגבורים הבעלי גוף ובשר, שרק לפניהם יכרעו ברך הכל, ולא רק מצד יראת העונש, אך ביותר מצד יראת הכבוד.

10וזהו ״בשגם הוא בשר״ וכפירש״י שהוא לשון ״בשביל״, כי בעוד שההשקפה הרוחנית מנמקת הכל על יסוד הרוח שבאדם, הנה ההשקפה החומרנית מנמקת ותולה את הכל רק על יסוד החומר שבאדם. וגם את ההופעות שבאדם, שלכאורה הן בולטות לכל שמקורן ושרשן הוא מצד הרוח, גם את זאת המה תולים רק בחומר באופן שהבשר נעשה ״בשגם״, נעשה נימוק וסיבה לכל התופעות שבעולם.

11אבל בקיצור, ההשקפה החומרנית כבר היתה לעולמים בדורם של הנפילים, בדורו של למך, וגם אז ידעו שהלשון ״כי החל הוא לשון מרד״, וכל המרידות מאז ועד היום גם נגד המלכותא דרקיעא וגם נגד המלכותא דארעא, ועל פי רוב באות המרידות בשביל למרוד בשתיהן כאחת, מקורן ושרשן הוא ב״ויהי כי החל״, ב״וי״ו המהפכת״ את הקדושה לחולין, את הרוח לחומר, ואת הנפש לבשר ״בשגם הוא בשר״.

12ב. האדם בארץ.

13״וירא ד׳ כי רבה רעת האדם בארץ - וכו׳ - וינחם ד׳ כי עשה את האדם בארץ - וכו׳ - אמחה את האדם״.

14״א״ר ברכיה, כלום בראתי אותו אלא מן העפר, מי ממחה את העפר המים״ (בראשית רבה פכ״ח, ב)).

15כי אמנם בזה גופא הוא רעת האדם שהוא בארץ. בעוד שההשקפה הרוחנית מרימה את האדם מעל לשמים, הנה ההשקפה החומרנית משליכה אותו לשאול תחתית.

16״כי רבה רעת האדם״, בזה גופא שהוא בארץ.

17ואמנם רגילים אנו לחשוב תמיד על פי הסדר הזה: דומם, צומח, חי, מדבר ואחרון אחרון חביב, ואכן המדבר הוא נזר הבריאה, ולא רק שלו הנזר, אך הוא באמת המלך על כל שאר הסוגים, כמו שנתן לו על זה יפוי כח מאת מלך מלכי המלכים בעצמו ואמר לאדם וחוה ״פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ״ (בראשית א, כח). אבל באמת כמה מבני אדם וחוה הנה לא רק שאינם משתמשים בהברכה הזו, אך המה עושים ממש את ההיפך והמה עבדי עבדים להדומם גופא.

18למשל, מהו כסף וזהב אם לא דומם פשוט, ובני אדם שהכסף וזהב הוא כל משאת נפשם בחלד, ושרק בשביל זה אין להם מנוחת הדעת אף לרגע, האם אינם עבדים, עבדי עולם להדומם.

19וכשאני רואה במקום של ״מעיני הישועה״, כשאלפי אנשים שבאו לשם מארבע כנפות הארץ, אחרי רוב עמל ויגיעה, אחרי טלטולי דגברי הקשים מאד, שבשביל זה טרחו כמה טרחיא, משכימים ערב ובוקר וצהרים עם כוסותיהם בידיהם ועומדים בשורה לקבל את המים מהמעין שאינו פוסק אף לרגע, ושותים זאת בכוונה עצומה בדחילו ורחימו, ואמנם המעין אינו פוסק, אבל בני האדם חולפים ועוברים ״דור הולך ודור בא״. כשאני רואה זאת אז אני מהרהר בלבי, אולי מעיקרא דדינא פרכא, מה שבדו להם בני אדם, כי המה המושלים על הכל, בעוד שגם הדומם כהמעין הזה הוא מושל על כמה רבבות בני אדם המוסרים את נפשם בכל שנה ושנה לכתות את רגליהם במרחק של כמה מאות פרסאות, בונים מסלות הברזל בשביל כך, רוכשים להם תעודות מסע וכרטיסי נסיעה וכדומה וכדומה, והכל לשמו של המעין הזה, עומד לו ואינו זז ממקומו מששת ימי בראשית כמלך בגדוד ולפניו יכרעו ברך מכל אפסי ארץ.

20ואמנם בני עליה המעטים, אלה ששאר רוח ונשמה יתירה להם, שאם שאינם ממיתים גם כן את הבשר והחומר, מה שבאמת גם זהו נגד רוח התורה, אבל על כל פנים הבשר והחומר הוא להם רק בתור אמצעי לתכלית הרוח והנשמה, אלה המה ״המדברים״ האמיתים המושלים גם על הדומם והצומח וגם על החי, ואלה, רק אלה המה המקיימים את המצוה של ״ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ״.

21וכשראה השי״ת כי בני עליה כאלה כמעט שאינם במציאות, ורבה רעת האדם בזה שהכל הוא ״בארץ״, הנה ״וינחם ד׳ כי עשה את האדם בארץ״, הוא נחם על יצירת אדם מטפוס שכזה, טפוס של ״בארץ״ שהוא בתוך הארץ ולא ממעל הארץ. ואז אמר ״כלום בראתי אותו אלא מן העפר, מי ממחה את העפר המים״, כי באופן שכזה, הלא גם המים, הדומם, הוא למעלה מן האדם, כי הוא עבד עבדים להעפר גופא, בעוד שהמים לגבי העפר הוא בבחינת רוח לגבי חומר ״ורוח אלקים מרחפת על המים״, ונאמר ״ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע״, אבל על כל פנים גם המים אשר מתחת לרקיע המה קרובים יותר להרקיע מלהעפר ״מתחת לרקיע״, אבל על כל פנים ממעל הארץ.

22ואז אמר השי״ת ״ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ לשחת כל בשר - וכו׳ - כל אשר בארץ יגוע״ (בראשית ו, יז), האדם נעשה רק לבשר וגם הוא בכלל ״כל אשר בארץ״, ועל כן יבואו המים שהם על הארץ ויעשו כלה בכל מה אשר בארץ.

23״צדיקים במיתתם נקראים חיים ורשעים בחייהם קרויים מתים״, אומרים חז״ל (ע״פ ברכות יח, א-ב).

24וגם את זה אפשר להבין בנקל, אם נשים לב לההבדל בין שיטת החומרניים ובין שיטת הרוחניים, או בין המטראליסמוס והספירטאליסמוס.

25כי כידוע המטראליסמוס היא לא רק השקפת עולם של הבעלי עברה, אך היא גם שיטה פילוסופית, כביכול, המנמקת את שיטתה בכמה וכמה טעמים.

26שהרי אנו רואים שהנפש היא מושפעת מהחומר, וביחוד מהקיבה שלו. ולפי התחלפות מיני המזון שהוא מכניס לתוך קיבתו, כך יתחלפו אופני מזגו ותכונתו, ושינוי וסת של מזונותיו מביא גם לשינוי מחשבותיו. ואדם כי יחלה יחשך אור נפשו, וכשהוא רעב ללחם וצמא למים, הנה גם דעתו קצרה מלהבין ולתפוס דבר לאשורו. היין, הקפה וכדומה משפיעים על הנפש, עד כי לפעמים יהפך האדם על ידי זה לאיש אחר לגמרי, וחייל, למשל, שהשקוהו משקאות חריפים מתנפל באמץ לב על האויבים שהיה בורח בודאי מפניהם אלמלי השקוהו מים. וכל סעודה טובה מרחבת דעתו של אדם, ולא רק סעודה טובה, אך גם דירה נאה וכלים נאים.

27ולא עוד אלא שרואים אנו את השפעת המזונות גם על רוחן של האומות, ויש לפעמים שהסיבה שתכונת אומה פלונית משונה מתכונת אומה אלמונית הוא גם כן רק שינוי מיני המזונות שהן משתמשות בהם, כי הקיבה משפיעה גם על היחיד וגם על האומה.

28והמטראליסתים מוסיפים עוד שגם ״כל האומר שהאדם נבדל מבעלי חיים על פי חוקה טבעית שמלמדת אותו להבדיל בין טוב לרע, אף הוא אינו אלא טועה. אתה מוצא חוקה זו עצמה בממשלת בעלי חיים. הכלב, למשל, שנשך את אדוניו שהרגיזו מיד הוא פורש עצוב נדכה ונפחד ואז יודה על פשעו בהעויות זחלנות והכנעה, ומדברי הימים למדנו את המעשה המפורסם בארי ידוע, שלא רצה לטרוף את איש חסדו והצטיין במדה טובה של הכרת תודה בין אנשים צמאים לדם. ומכל זה נמצאת לומר, שהאדם והבהמה מחומר אחד קורצו גם יחד״.

29כך טוענים החומרניים והם סוברים כי אלו הנה ראיות שאין עליהן תשובה, אבל לעומתם משיבים הרוחניים, אדרבא, ממקום שבאתם יש להוכיח את ההיפך, שלא רק שהרוח הוא רוח, אך גם בהחומר גופא יש רוח, כלומר, שבכל דבר יש רוח חיים ועל כל דבר נאמר ״ואתה מחיה את כלם״ (נחמיה ט, ו).

30כי החומרניים מתרצים רק קושיא אחת בשניה, המה רוצים לבאר את כח המחשבה שבאדם על ידי השפעת מיני המזונות. אבל מה זה כח המחשבה בעצם, מאין היא באה ומהי מהותה, על זה אין בפיהם תשובה ועל כן יעמדו לפני ״מדרש פליאה״ של הרוח המשוטט בכל, וגם בהלחם יש רוח וגם בהמים יש רוח.

31ואם אנו רואים שמחלת הגוף פועלת גם על כח מחשבתו, זהו סימן שגם בכל איבריו של האדם יש רוח.

32ואת השפעת המזונות על מחשבתו של אדם ידעו גם חז״ל ואמרו (בבא קמא עא-עב) שרב נחמן טעה בדין משום ״דלא אכל בשרא דתורי״, אבל אדרבא זו היא הנותנת, שזה מראה שגם בבשרא דתורא יש נפש, ומכל שכן בבשר האדם שאנו רואים בו באופן בולט את רשמי המחשבה שלו, כי כידוע ״חכמת אדם תאיר פניו״, ולפעמים אנו רואים אחים תאומים שבעת לידתם פנים אחת להם ואחרי כך מה גדול המרחק גם בהצורה שלהם שזה בא ממרחק התוכן שבנפשם פנימה.

33והראיה שמראים, כי גם בבעלי חיים יש מוסר כליות זה אינו משפיל כלל את האדם, אך אדרבא זה מראה על מה שאמרו חז״ל ״אלמלי לא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול״ וכו׳ (עירובין ק, ב), ולא רק בבעלי חיים, אך גם בהדומם והצומח אנו מוצאים שמתנהגים על פי יסודות המוסר, כמו שאמרו ״באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין, מכאן ואילך היום לוה מן הלילה והלילה לוה מן היום, ופורעים זה לזה בפיוסין, הכל בלי שטר ובלי גזר דין״ (ויקרא רבה פכ״ו, ד), ובכן גם היום והלילה, המאור הגדול והמאור הקטן יודעים מהמוסר השכל, מתנהגים על ידו ואינם זזים מזה אף כחוט השערה.

34וכבר אמרו ״ד׳ קנני ראשית דרכו, בי נסתכל הקב״ה וברא את העולם״ (ע״פ בראשית רבה פ״א, א), ו״אם בחוקותי תלכו חוקים שחקקתי בהם את השמים ואת הארץ״ (ויק״ר פל״ה, ד), ובכן גם השמים והארץ מתנהגים על פי חוקי התורה, כי גם להם נתנה התורה, והאדם הוא נזר הבריאה בזה שעל פי התורה שלו מתנהגת כל הבריאה כולה.

35בקיצור, בעוד שהחומרנים רואים גם את הנשמת חיים שבאדם בתור חומר מת, הנה הרוחניים רואים להיפך גם בהדומם המת חיות אלקית ומוסר אלקי.

36ובלשון חז״ל הוא: ״רשעים בחייהם קרויים מתים״, כי כאמור מקור כל הרשעות הוא בשיטת החומרניות, והשיטה הזו רואה בכל החיים רק דוממים מתים, והצדיקים להיפך ״צדיקים במיתתם קרויים חיים״, שרואים גם בהדומם המת חיות אלקית.

37ג. הנימוסיות בעבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים.

38״ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו״, ובמדרש רבה הוסיפו על זה ״ויקחו להם וכו׳ אלו נשי אנשים, מכל אשר בחרו זה זכר ובהמה, רבי הונא בשם רבי אמר, דור המבול לא נימוחו מן העולם עד שכתבו נימוסיות לזכר ולבהמה״ (בראשית רבה פכ״ו, ה).

39ובכן הנהיגו נימוסיות גם בתועבות האלה, תרתי דסתרי? ירידה איומה עד ירידת הבהמה ועד בכלל, ובכל זאת גם בזה קבעו נימוסיות, ובודאי מי שעבר על הנימוסיות הללו לא נחשב ל״דזנטלמן״ ולאדם מודרני.

40כן אז מצאו נימוסיות בגילוי עריות, אחת מהשלש עברות היותר חמורות והיותר נוראות, אבל לפעמים אנו רואים את התרתי דסתרי הללו גם בשתי העברות האחרות, בעברת עבודה זרה ושפיכת דמים, וביחוד בזו האחרונה, שאת זה אפשר לראות גם בזמננו אנו. שופכים דם אבל בנימוסיות מרובה, רוצחים בגלוי ובפומבי אבל על פי החוק, ועל הכל יש חוק ועל הכל יש נימוסיות, והאדם המודרני כל כך נזהר בהם, ועל הרציחות בעצמן אין שום פוצה פה ומצפצף כנגדן, אך על מה מתריעין, על זה שעוברים לפעמים את הנמוסיות, רק על הלז מראים באצבע כעל איש שאינו מן הישוב.

41וכל זה מראה לנו עד היכן החומרניות מגיעה.

42ד. עני ורוכב על החמור.

43ומה נואלו אלה הרוצים לקרב את הקץ שלנו על ידי זה שנלחמים נגד הרוחניות גם במחננו אנו, ורוצים לזכות גם אותנו בההשקפה החומרנית, ושוכחים, כי החומרניות והמשיחיות הנה תרתי דסתרי.

44כי המשיח שלנו הוא ״עני ורוכב על החמור״, וכאשר כבר כתבתי במקום אחר, שהוא צריך להיות דוקא רוכב על החמור, ולא שהחמור יהיה רוכב עליו. המשיח שלנו מדביר את החומרניות תחת רגליו, בעוד שהמשיח שרוצים להביא אלה החדשים הוא משיח שהחומרניות רוכבת עליו.

45וכבר אמרו חז״ל במדרש רבה (בראשית רבה פ״ב, ה) על הכתוב ״ורוח אלקים מרחפת על המים, זהו רוחו של מלך המשיח, האיך מה דאת אמר, ונחה עליו רוח ד׳״. ואמנם המקרא הזה בא ללמדנו, כי המשיח שלנו ישריר את הרוחניות על החומרניות ״ונחה עליו רוח ד׳, רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ד׳״, כלומר, שלא רק ביראת ד׳ יראה את הרוח אלקים, אך גם בחכמה ובינה, גם בעצה ודעת וגם בכח וגבורה, בהכל יראה את רוח ד׳.

46כי אמנם כן, ההשקפה היהודית רואה גם בהגבורה לא גבורת הגוף, אך גבורת הצדק, גבורת האמת. וכשבא הרא״ש, למשל, לההלכה של ״כל דאלים גבר״, הסבירה גם כן על פי נקודת השקפה רוחנית לאמר, כי מי שאמת אתו זה בא באומץ הלב יותר, ואף אם חלש הוא, הנה רגש האמת פועל עליו ליתן בלבו רוח גבורה.

47כן המשיחיות שלנו צריכה להביא רוח ד׳ בכל, גם בהדומם גם בהצומח, ומכל שכן בהחי והמדבר.

48ואז ״וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ - וגו׳ - לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד׳ כמים לים מכסים״ (ישעיהו יא, ו-ט).