הגיונות אל עמי, חלק א, יום כיפור לח
הגיונות אל עמי · Hegyonot El Ami, Volume I, Yom Kippur 38
Open in the reader →1על דעת הקהל
2״על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העברינים״.
3א. יום הכיפורים ועגל הזהב.
4יום הכיפורים כידוע בא ביחוד לכפר על מעשה העגל, עגל הזהב, שעד היום עדיין השטן הזה מרקד בינינו, ועדיין אנו רואים את העגל ומחולות.
5כי גם עכשיו הנה הזהב הוא המושל היחידי בעולם, שלפניו יכרעו ברך כל יושבי תבל ושוכני ארץ, וכולם אומרים לו קדוש קדוש.
6והזהב הוא החומר היותר מת שבעולם, חומר שהרוח חיים שבו הוא פחות מכל החומרים שבעולם, בהיות כי הוא כבד במשקלו יותר משאר החומרים, והכבדות באה מחמת שהאטומים שבו, שממנו מורכב כל חומר, המה יותר מוצקים ומחוברים זה לזה, והחלל שבין אטום ואטום הוא יותר קטן מהשאר.
7ובכן, בהזהב יש פחות רוח ופחות ריוח בין הדבקים משאר החומרים.
8״חי נושא את עצמו״, וכל דבר שיש בו איזה אחוזים של חיות, הנה משאו לא כבד כל כך, כי במדה ידועה הוא נושא את עצמו, ואם משא הזהב הוא כבד כל כך, הוא מפני שכל המאה אחוזים שלו הוא בגדר מת.
9וכל מה שכבד ביותר נמשך במהירות יותר מרובה לארץ.
10וגם זה כי כל מה שכבד ביותר הוא קר ביותר.
11ותכונתו של הזהב, הוא שמוריש את תכונתו לכל העוסקים בזה.
12ואמנם כך היא תכונתם של כל בעלי הזהב, שהמה אנשים כבדים מאד, קשים כארז, ואינם יודעים רחם, נמשכים לארץ, למטה ולא למעלה, מוקירים את העפר ולא את הרוח, בעלי גופים ולא בעלי נפש וקרים המה ככפור, ומה קשה הדבר להביא בהם איזו חמימות רוחנית ואצילית.
13״ואתם הדבקים בד׳ אלקיכם חיים כלכם היום״ (דברים ד, ד), זאת אומרת, שכדי להדבק בד׳ הנה תנאי כפול קודם למעשה להיות בגדר חיים ולא בגדר מתים, כי ״לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה״ (תהלים קטו, יז), והזהב שנוטל מבעליו את טעם החיים עומד לשטן ולמפריע על דרכם, דרך הדבקות בד׳.
14ויום הכפורים המביא את האדם לדבקות בד׳, הוא הכפרה היותר מתאימה על מעשה העגל, עגל הזהב וכל אביזרייהו.
15ואמנם ביום הכיפורים עלינו להסיח דעתנו לגמרי מהזהב שברשותנו ושאינו ברשותנו, כי ״אין קטיגור נעשה סניגור״, ואיך נתקרב לאלקים חיים, אם הזהב שבלבבנו מגרש את החיים מעצמנו גופא.
16ב. רק בחיים יש התחברות.
17ובמות אין התחברות פנימית, כל מת הוא גוף בפני עצמו, וכל אבר מהגוף אין לו שום קשר והמשך עם האבר האחר, ורק בחיים הנה ״איברים ינקי מהדדי״.
18ובכל השנה שכל מעשינו ועסקינו הוא בה״זהב קונה את הכסף והכסף קונה את הזהב״ (ע״פ בבא מציעא ) וטעם המות שבהם יש גם בנו. הנה כל אחד מאתנו הוא עולם קטן בפני עצמו, אבל ביום הכיפורים שאנו באים למדרגת ״ואתם הדבקים בד׳ אלקיכם חיים כלכם היום״ (דברים ד, ד), אז הננו באים למדרגת ״צלם אלקים״, ואם לכל אחד יש צלם מיוחד, אבל האלקים שבכולם הוא אחד. אז הננו מרגישים, שכל האנושיות הוא בבחינת ״איברים ינקי מהדדי״, אז הננו מרגישים בה״אני״ הכללי, שאני הפרטי הוא רק דבר המסתעף ממנו, וכדברי הלל הזקן ( )״אם אני כאן הכל כאן״, שזאת אומרת שההכל והאני הוא דבר אחד.
19כי הא בהא תליא, הדביקות בד׳ מביאה גם כן להדביקות בהאנושיות כולה, ולהדביקות עם כל הבריאה כולה.
20״על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה״. ביום הכיפורים אנו מרגישים את ההתקרבות שבין דעת המקום ובין דעת הקהל, שבין הישיבה של מעלה והישיבה של מטה.
21ואז הננו מתירים להתפלל גם עם העברינים, כי יום הכיפורים הבא לבטל את המחיצות המפסיקות בין אדם לאדם ובין אדם לשאר הברואים, מבטל גם את המחיצות שבין הצדיקים ובין הרשעים. אז הננו מכירים, כי גם הרשעים אינם רשעים גמורים, כשם שגם הצדיקים אינם צדיקים גמורים.
22ובעוד שבכל השנה כולה יש ברכה מיוחדת לצדיקים ולחסידים וקללה מיוחדה למלשינים ולזדים, ״ולמלשינים אל תהי תקוה - וכו׳ - והזדים מהרה תעקר ותשבר ותמגר״, וכו׳ וכו׳, הנה בראש השנה ויום הכיפורים יש רק ברכה ולא קללה, ברכה לכל, ברכה לצדיקים ולחסידים, ברכה לכל עם ישראל וגם ברכה לכל המעשים ולכל הברואים. ולא עוד אלא שאנו חולקים כבוד להפחותים במעלה, שמהם אנו מתחילים בראשונה - מקודם ״ויראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים״, אחר כך ״ובכן תן כבוד ד׳ לעמך״, ורק אחרי כך ״ובכן צדיקים יראו וישמחו״.
23וכבר אמר בדרך מליצה אחד מגדולי החסידים על הפסוק בשיר השירים כחוט השני שפתותיך, כי בזמן שבית המקדש היה קיים הנה חוט השני שהלבין בבית המקדש, היה להם לסימן מובהק כי הלבינו עוונות של פשעי ישראל, ועכשיו שאין בית המקדש ואין חוט השני, הנה ״ונשלמה פרים שפתינו״, וזהו ״שפתותיך״ השפתיים שלנו השופכות לפני ד׳ בתפלה מעידות גם כן כי נתלבנו עוונותיהם של ישראל, כמו שאמרו חז״ל (כריתות ו, ב), ״כי כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית״.
24״שני השעירים, אומרים חז״ל, מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו״ (שבועות ב, ב), ואמנם גם עכשיו, שאין בית המקדש קיים, עדיין לא נתבטלה לגמרי טומאת מקדש וקדשיו, ויש טומאות הבאות דוקא ממקום המקדש והקדשים, שעל ידי הקדשים אנו מקימים מחיצות במקום שאינן נחוצות כלל. והיום כיפורים בא לכפר את כל הטומאות הללו ומבטל את כל המחיצות האלה, ואז מתאחדת דעת המקום עם דעת הקהל, מתאחדת הישיבה של מעלה עם הישיבה של מטה, ואנו מתירים להתפלל עם העברינים.