הגיונות אל עמי, חלק ב, חיי שרה כא

1אברהם בזקנותו

2א. ״ואברהם זקן״.

3״ואברהם זקן בא בימים וד׳ ברך את אברהם בכל״ (בראשית כד, א).

4דאמר רבי חמא בר חנינא, מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם... אברהם, זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר, וד׳ ברך את אברהם בכל (ע״פ יומא כח ב).

5אין כל חידוש בדבר שיש זקנים אצלינו, שהרי בכל אומה ואומה נמצאים כאלה, אך החידוש הוא שאבותינו כמעט שהיו נולדים זקנים.

6ואברהם זקן לא רק כשבא בשנים, כנהוג, אך גם כשבא בימים.

7כידוע, חבר שלמה המלך שלשה ספרים, שיר השירים, משלי וקהלת, וחז״ל אומרים, כי ״שיר השירים כתב תחילה ואחרי כך משלי ואחר כך קהלת״, כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלים, הזקין אומר הבל הבלים״ (מ״ר), אבל הוא היה יוצא מן הכלל, הוא כבר עבר גם כן על ה״לא ירבה לו נשים״, אבל בדרך כלל התחילו אבותינו בקהלת גם בימי ילדותם, גם אז ראו ונוכחו בההבל הבלים של העולם הזה, ותיכף בטל הילדות שלהם כבר באו להמסקנא לה״סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם״ (קהלת יב, יג).

8״זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתם מתישבת עליהם״, אמנם היו ימים ש״כולנו חכמים״ וחכמים כאלה שהתישבות הדעת באה לנו לא רק בימי זקנה, אך גם בהימי נערות שלנו.

9ה״ישיבה״ שלנו הביאה לדעה מיושבת גם כשהיינו צעירים לימים, כבר אז באנו ל״הסוף דבר הכל נשמע״ וזהו ״וד׳ ברך את אברהם בכל״.

10וזהו שאמרו חז״ל על הכתוב הזה ״התורה משמרתו לאדם מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקוה טובה בזקנותו, שנאמר ואברהם זקן וד׳ ברך את אברהם בכל״ (קדושין כב, א), כי, כאמור, גם הזקנה וגם הברכה שלו הותחלו כשהיה רק ״בא בימים״ והא בהא תליא.

11ב. בין הלויה והחתונה.

12״וד׳ ברך את אברהם בכל״, תניא, ר׳ מאיר אומר בכל - שלא היתה לו בת, ר׳ יהודה אומר, שהיתה לו בת, אחרים אומרים, שהיה בכל שמה״ (בבא בתרא מז, ב).

13הנה הסדרה ״חיי שרה״ מכילה ביחוד שני דברים: הלוית המת והכנסת כלה, או הספד - על שרה, וחתונה של בנו יחידו יצחק.

14ובאמצע בין הלויה והחתונה כתוב ״וד׳ ברך את אברהם בכל״.

15ואמנם זה בא ללמדנו הרבה, זה בא ללמדנו על תכונתה של האומה הישראלית, בתה של אברהם אבינו.

16לויה וחתונה מה משונות הן המחשבות וההרגשות המתעוררות על ידי שני המחזות האלה, אבל הרוח היהודי המצטין בתכונת ה״גם זו״ שלו שעל הכל הוא אומר ״גם זו לטובה״,ְ מקרב את שני המחזות הרחוקים זה מזה הנ״ל.

17בכל חתונה עלינו לשיר ״וי לן דמיתנן וי לן דמיתנן״ (ברכות לא, א) ובכל אבלות על מת עלינו לאכול, להיפך, סעודת הבראה; בכל חתונה אנו עושים ״זכר לחורבן״ ובכל אבלות אנו קוראים ״יתגדל ויתקדש שמיה רבא״, יום החתונה הוא כיום כפורים, ויום האבילות הוא כיום מועד ועל זה כתיב ״קרא עלי מועד״.

18זהו פרי האופטימיזם היהודי, שבא אלינו באופן טבעי ולא באופן מלאכותי, הוא בא אלינו לא על ידי חקירה ופילוסופיה, אלא על ידי הרגשה אינסטינקטית.

19ואם כי אנו רואים בהסדרה הזו את אברהם אבינו בשתי הופעות הרחוקות ומתנגדות כל כך זו מזו, מחד גיסא אנו רואים אותו בתור אבל הבוכה בכי תמרורים על אשת נעוריו שעזבה אותו לאנחות ועולמו חשך בעדו, ואפילו מזבח מוריד עליו דמעות, ומאידך גיסא אנו רואים אותו כשהוא מוביל את בנו יחידו לחופה, הנחת הכי גדול להיהודי, ובכל זאת הצד השוה שבשתי ההופעות הללו הוא ״וד׳ ברך את אברהם בכל״ את הכל הוא מקבל באהבה שוה.

20מספרים ששאלו פעם לחסיד אחד, איך אפשר לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה? ויענה, כי אי אפשר לו להשיב על זה, כי מימיו לא ראה עוד רעה בחייו, ורק טובה ראה.

21ואמנם כך היו גם חיי שרה רעייתו ״ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה״ וכביאור חז״ל על זה ״כולן שוין לטובה״ רק לטובה כי לא ראתה רעה מימיה.

22ואם ״אשת חבר כחבר״ כך, חבר עצמו על אחת כמה וכמה, וגם ה״לויה״ וגם החתונה בחדא מחתא מחתינהו, זהו ״וד׳ ברך את אברהם בכל״.

23ואם תשאלו במה ראה והרגיש כל כך את הברכה? הנה ר׳ מאיר אומר שלא היתה לו בת ור׳ יהודה אומר, שהיתה לו בת, ועם מי הוא האמת? על זה נאמר ״אלו ואלו דברי אלקים חיים״, כי זוהי תכונתו של היהודי שאומר על הכל ברוך הטוב והמטיב, אם הוא עשיר הוא שמח בחיים של עושר, ואם הוא עני הוא שמח ב״יאה עניותא לישראל״, אם הוא חי חיים של כבוד מכל עברים הוא שבע רצון מחיים של כבוד, ואם הוא שפל ונבזה בעיני כל הוא שוב שבע רצון כי זכה להמדרגה להיות בכלל ״הנעלבים ואינם עולבין״ שעליהם הכתוב אומר ״ואוהביו כצאת השמש בגבורתו״, הוא שמח על החיוב והשלילה ביחד, אם יש לו בת הוא אומר כ׳ יהודא ״וד׳ שמח על החיוב והשלילה ביחד, אם יש לו בת הוא אומר כר׳ יהודא ״וד׳ ברך את אברהם בכל שהיתה לו בת״, ואם אין לו הוא אומר שוב כר׳ מאיר ״בכל שלא היתה לו בת״, אבל על כל פנים איך שיקרה תמיד הוא מוצא לו את ה״בכל״.

24ג. אהבת הורים לבנים בהאומה הישראלית.

25וד׳ ברך את אברהם בכל ״אחרים אומרים בת היתה לו ובכל שמה״ (שם בבא בתרא מז, ב), ואמנם יש גם מפרשים ש״בכל״ זהו בן כי ״בן״ בגימטריא ״בכל״, שניהם עולים למספר נ״ב.

26וגם על זה נאמר אלו ואלו דברי אלקים חיים. אין לך אומה בתבל שתצטין כל כך באהבת הורים לבנים כהאומה הישראלית, היהודי רואה ביוצאי חלציו את כל אשרו בחיים, אין לו נחת יותר גדולה מהנחת שהוא רואה מבני משפחתו.

27ותמיד מוצא היהודי את ה״בכל״ בחייו מפרי בטנו, אם בן הוא או בת היא, אם בן הוא הרי הוא בודאי שהוא בגימרטריא ״בכל״, ואם בת היא הרי שוב ״בכל״ שמה.

28״ואברהם זקן בא בימים - וכו׳ - ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו שים נא ידך תחת ירכי״ וכו׳ וכו׳, וכל הפרשה גופה מספרת לנו מצער גידול בנים. לא די לו לאברהם הזקן את כל הצער שהיה לו מבנו יחידו כשנתנסה על ידו בנסיון העקדה וזה היה הגורם למיתת רעיתו אהובתו, שרה, כמו שאמרו חז״ל ״ויבא אברהם לספד לשרה, מהיכן בא? מהר המריה בא״ ומתה שרה מאותו צער, לפיכך נסמכה עקדה ל״ויהיו חיי שרה״ ושוב דאגה אחרת מרחפת עליו, הדאגה של נשואי בנו זה.

29ואמנם זו היא דאגה יהודית מקורית מיוחדה אצלם. אצל בני נח נאמר ״על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו״, ואילו אצלנו עוד דואג הזקן שהוא כבר כחרס הנשבר למצוא את הבת זוג הנכונה בעד בנו, שהוא כבר בחור כארזים ״ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה״, ובכל זאת מרגיש אברהם שעליו האחריות להובילו לחופה, והדאגה הזאת לא תתן לו מנוח, ובשביל זה הוא נכון לבזבז את כל הונו ורכושו ובלבד שישיג את המיועדה לו מן השמים ״ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו וילך וכל טוב אדניו בידו״ והכל רק בשביל ״ולקחת אשה לבני ליצחק״.

30ואמנם אין לך אומה כהאומה הישראלית הסובלת כל כך מצער גידול בנים, אבל דוקא בשביל כך אנו מוצאים כל הברכה, את ה״בכל, מכל, כל״, רק בזה.

31ובין דאגה לדאגה, ובין צער לצער שיהיה לו לאברהם, הנה - ״וד׳ ברך את אברהם בכל״.

32ד. עולם הזה מעין עולם הבא.

33״ת״ר, שלשה הטעימן הקב״ה בעולם הזה מעין העולם הבא, ואלו הם, אברהם, יצחק ויעקב. אברהם, כתיב ביה בכל, יצחק, דכתיב ביה מכל, יעקב, דכתיב ביה, כל שלשה לא שלט בהם יצר הרע, ואלו הם, אברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל״ (בבא בתרא יז, א).

34כבר כתבנו בח״א, כי כשאומרים על בר נש איגואיסט, שרק לטובת עצמו הוא דורש שמפריזים אנו בזה על המידה, כי באמת רוב האנשים מתכוונים לא לטובת עצמם, אך לרעת אחרים, שזהו כל תענוגם בחיים, ואלה שדורשים רק לטובת עצמם זוהי כבר מדרגה עליונה, ועל אלו נאמר ״איזהו עשיר השמח בחלקו״ איש כזה שמח בחלקו ואינו שמח בצערו של אחרים, אבל רק בחלקו, אכן יש גם מדרגה הכי עליונה, אלו ששמחים לא רק בחלקם, שאיך שלא תגדל העשירות שלהם הלא יש להם רק חלק קטנטן מאד מהעשירות של כל העולם כולו, אלא שהם שמחים בכל, בכל האושר של כל בני האדם המה שמחים כאילו היה זה אשרם הם.

35ואלה האחרונים, היחידי סגולה המעטים שמכל הדורות והזמנים אינו שולט בהם היצר הרע, כי ״אין ארור מתדבק בברוך״ ואין רע מתדבק בטוב, ומי שמוצא את הברכה ״בכל״ הרי הוא כולו טוב.

36ובזה גופא כבר יש ״מעין העולם הבא״ כפי מה שמצייר הרמב״ם את עולם הבא ואומר ״העולם הבא אין בו גוף וגויה, אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת, הואיל ואין בו גוף אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכים להם בעולם הזה, ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן. כך אמרו חכמים הראשונים, העוה״ז אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה - וכו׳ - ומהו זה שאמרו, ונהנים מזיו השכינה, שיודעים ונהנים מאמתת הקב״ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל והשפל״, (פ״ה מהל׳ תשובה הלכה ב׳), ונמצא כי כל עולם הבא הוא מזה שאין שם כל צורך בהצטרכות הגוף וממילא ״יודעין ומשיגין מאמתת הקב״ה מה שאינם יודעים מקודם״, ומי שבא למדרגת ״וד׳ ברך בכל״, הרי הוא ממילא טועם טעם של מעין עולם הבא.

37ה. אהבת השם ויראתו.

38״מי יעלה בהר ד׳ זה אברהם, ומי יקום במקום קדשו זה אברהם, שנאמר, וישכם אברהם בבוקר אל המקום - וכו׳ - ישא ברכה מאת ד׳ וד׳ ברך את אברהם בכל״ (ילקוט שמעוני בראשית רמז קג).

39ואיך יוכל לבוא האדם למדרגה זו שיזכה בהברכה של ״בכל״ לפי הסברנו הנ״ל?

40הנה באמת גם על זה נותן לנו הרמב״ם תשובה מספקת באמרו בסוף פרק י׳ מהלכות תשובה, ״דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב״ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר, בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקב״ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו, כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג״.

41וזאת אומרת, שמי שבא למדרגת האהבה ״ועוזב כל מה שבעולם חוץ ממנה״ הרי הוא בא ממילא למדרגת של ״וד׳ ברך את אברהם בכל״ לפי הסברנו הנ״ל, כי מאהבת ד׳ הוא בא גם כן לאהבת הבריאה כולה, ומכל מעשי הטבע העשויים לאין חקר ולאין תכלית מתמלא לבו שמחה גדולה, כמו שאומר בפרק ב׳ מהל׳ יסודי התורה, ״והאיך הוא הדרך לאהבתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלקים לאל חי״, כלומר, שאהבה באה אחרי שרואה את חכמת הבריאה שממנה משתקפת חכמת הבורא, וממילא אהבתו היא אהבת הבורא והבריאה גם יחד כנ״ל.

42ואמנם אהבה שכזו הוא דבר שגם לגדולי הנביאים לאו מלתא זוטרתא היא, ורק בנוגע ליראה אמרו ״אין, לגבי משה מלתא זוטרתא היא״, אבל מדת האהבה גם לגבי משה לאו מלתא זוטרתא היא.

43כי זהו ההבדל בין יראה לאהבה, הראשונה באה לאדם מתוך הרגשת המרחק ממי שהוא מתירא ממנו, וכל הקרוב קרוב לו יותר היראה ממנו מתמעטת יותר ויותר, ועל כן אדם מתירא יותר מן האב מכפי שהוא מתירא מן האם, מפני שהוא מרגיש לה קורבה ביותר, לא כן היא מדת האהבה, שהיא באה דוקא מהרגשת הקורבה, ראשית כל אוהב האדם את עצמו מפני שאדם קרוב אצל עצמו, ואחרי כך באה אהבת הבנים הקרובים, ומי שקרוב לו ביותר אהבתו אליו גדולה יותר.

44ואם רוצה אדם לבוא למדרגת היראה מהשי״ת, הרי הוא צריך לתאר לו לעצמו את המרחק הגדול שבינו ובין קונו, וזוהי מלתא זוטרתא לגבי גדולי הדור. אבל לא כן האהבה כמה קשה הציור והדמיון לו לאדם שהוא קרוב כל כך להשי״ת עד שהאהבה אליו היא בבחינת אדם קרוב אצל עצמו, כי גם עצמו בכלל השי״ת הוא.

45ועוד יותר, כי אין אדם יוצא באהבה לבד אם לא שתהיה לו גם יראה, שאלו הרי המה בבחינת תרתי דסתרי, ואיזו עבודה, עבודה שהיא כמעט למעלה משכל האנושי, דרושה לכך.

46ואברהם האוהב הראשון של השי״ת כמו שכתוב ״זרע אברהם אוהבי״ שבשביל זה נתברך בברכת ״בכל״ כנ״ל, עליו נאמר הכתוב ״מי יעלה בהר ד׳ ומי יקום במקום קדשו וכו׳״, כי אין אהבה זו נקנית אלא על ידי עליה ממושכת ובלתי פוסקת, עליה שכלית ונפשית, כמו שמבואר בדברי הרמב״ם הנ״ל ״אינו אוהב הקב״ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הידיעה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה״ ואם ירצה לבוא להרבה עליו להרבות תמיד בידיעה.

47אבל מאידך גיסא, אל לשכוח גם בעת שעוסקים ב״מי יעלה״ את ה״מי יקום״, כלומר, להרגיש, כי יש מצר וגבול להשכל האנושי האומה ״עד כאן״ ולא יותר, כי סוף סוף ״תכלית הידיעה שלא נדע״.