הגיונות אל עמי, חלק ב, תולדות כח

1יעקב ועשו

2״ויתרצצו הבנים בקרבה, ותאמר, אם כן למה זה אנכי, ותלך לדרש את ד׳, ויאמר ד׳ לה, שני גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר״ וכו׳ (בראשית כה, כב-כג).

3א. ״למה זה אנכי?״

4״ויתרוצצו הבנים בקרבה, בשעה שהיתה עוברת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת, ובשעה שהיתה עוברת על בתי עכו״ם עשו רץ ומפרכס לצאת״ (מובא ברש״י במקום).

5ואמנם רק על ידי זה נוכל להבין את שאלתה של אותה צדקנית ״אם כן למה זה אנכי״, כי הלא לא ידעה עוד מיעקב ועשו, אלא שהרגישה בנפשה שיש לה כח המושך שמושך אותה גם לבתי כנסיות ובתי מדרשות וגם לבתי עכו״ם, אף על פי שהמה תרתי דסתרי, ואיש שיש לו תכונות כאלה אם גם יש לו הכל, הנה חסר לו העיקר, חסר לו ה״אנכי״ שלו.

6כי כשאדם אומר ״אנכי״ איננו מכוון לא על הבשר והגידים שבגופו ומכל שכן לא על הציפרניים והשער שלו, אלא על ההכרה עצמית שבנשמתו, על הנקודה המרכזית שבתפיסתו, שמתוך נקודה זו הוא רואה חזות הכל, אבל מכיון שבנפשו שוררת מלחמה תמידית של ״ויתרוצצו״ הלא שוב חדל ה״אנכי״ שבקרבו להתקיים.

7וזהו ״אם כן למה זה אנכי״.

8ב. מבטול האנכי באים לדרישת ד׳.

9״אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את ד׳״.

10כלל גדול הוא, כי ״כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה״ (ע״פ סוטה ד, ב וראה פיהמ״ש לרמב״ם אבות פ״ד, מ״ב), ועל כל בעל המתגאה אומר הקב״ה ״אין אני והוא יכולים לדור בעולם״ (סוטה ה, א), כי ״תכלית הידיעה שלא נדע״, והמתגאה הרי הוא חושב שיודע הכל, ובכן אינו יודע כלום, ומשה רבנו שהיה מבחר המין האנושי היה גם כן ה״ענו מכל האדם אשר על פני האדמה״, ולהיפך, מי שחושב שהוא גדול מכל האדם אשר על פני האדמה זהו הגרוע מכל האדם. בקיצור, הגאוה והענוה אלו הן הבתי אבות של כל המידות.

11וידוע שמידת הענוה מתחלת מבטול ה״אני״ שבאדם, וכל זמן שהאדם מרגיש את האני שבקרבו חסרה לו הענוה מעיקרה, ומפרשים שזה מה שאמר ר׳ יוסף לתנא ״לא תתני ענוה דאיכא אנא״, שכל זמן שאיכא אנא אין ענוה.

12וזהו שאמרו גם כן על כל בעל גאוה ״אין אנו והוא יכולים לדור בעולם״, כי כדברי רש״י בסוכה (נג, א) ״אני״ הוא שמו של הקב״ה ועל כן אמר ״אם אני כאן הכל כאן״, כלומר, כי על האדם לדעת כי רק ״אני״ אחד יש בכל העולמות כולם וזהו הקב״ה, ומי שיש לו עוד ״אני״ זולת האני של הקב״ה הרי הוא עובר על שתוף.

13וזהו שאמרה התורה ״ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את ד׳״, והכלל הזה נאמר לא רק על רבקה, אך על כל אדם, שרק מי שמבטל את האנכי שבקרבו ושואל תמיד ״אם כן למה זה אנכי״ רק זה הוא מוכשר לעבוד ולדרוש את ד׳.

14וגם זה צריך להרגיש, כי רק ״ותלך לדרוש את ד׳״, כי לדרישת ד׳ באמת לא יגיע לעולם, ולכל היותר יגיע רק לשאיפה לזה, כלומר, רק לבחינת הליכה שהוא הולך למטרתו.

15ג. ״דמינה מחריב בה״.

16״ולאם מלאם יאמץ, אמר רב נחמן בר יצחק, אם יאמר לך אדם, חרבו קסרי וירושלים או ישבו קסרי וירושלים אל תאמין, חרבה קסרי וישבה ירושלים או חרבה ירושלים וישבה קסרי - תאמין שנאמר ולאם מלאם יאמץ״ (מגילה ו, א).

17אמנם גם שני בניו של אברהם, יצחק וישמעאל אינם חיים באחוה ורעות זה עם זה, אבל אין לזה דמיון כלל ליחס המשטמה השורר בין יעקב ועשו.

18ועד היום אנו רואים את אותו היחס. אמנם הכל שונאים את היהודים, אבל סוף סוף אינה דומה שנאת בני ישמעאל - בני אמונת מחמד - לשנאת בני עשו - אמונת הנוצרים - כידוע.

19וההבדל הוא בזה, מפני כי יצחק וישמעאל לא היו תאומים ולא כן עשו ויעקב, כי זהו כלל גדול ״דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה״ (זבחים ג, א), ודוקא עשו ויעקב בשביל שהיו תאומים, כלומר, ממין אחד ממש, דוקא בשביל כך לא נתמלא אחד אלא מחורבנו של חברו כמו שנאמר ״אמלאה החרבה לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים״ (ע״פ מגילה ו, א).

20וזהו שהשיב לה ד׳ בטעמו ונמוקו של דבר, שנתן לה תאומים בפעם אחת, אחרי שהיתה עקרה זה שנים הרבה ולא נתן לה את הבנים זה אחרי זה, מפני ש״לאם מלאם יאמץ״ שיתקיים בהם הכלל של ״דמינה מחריב בה״ כנ״ל.

21ד. הצעיר והבכור.

22״ורב יעבד צעיר״ - הצעיר שבכל האומות לפי סדר התורה הוא עם ישראל, ולא רק בכל האומות הקדמוניות, אך גם ביוצאי חלציו של אברהם אבינו, מקודם בא ישמעאל אחרי כך עשו ורק אחרי כך יעקב, ונמצא שכל האומות המתיחסות לבני ישמעאל המה הקשישים ביותר, וגם בני האומות המתיחסות לעשו ולאדום גם כן קודמות לנו בזמן, באופן שעם ישראל הוא הצעיר שבחבורה, ״ואחרי כן יצא אחיו״ זהו עם ישראל שבא אחרי כל העמים הקדמונים.

23אבל במה שנוגע לאמונה ודת אנו רואים סדר מהופך, עם ישראל היה הראשון שהתחיל להאמין באל אחד, אחר כך באו גם בני אדום והודו במקצת - הנוצרים - ורק לבסוף התחילו בני ישמעאל גם כן לנענע לנו מעט בראשם, לקבל הרבה יסודות מאמונתנו, באופן שדוקא מה שקדם בזמן יציאתו לאויר העולם נתאחר בזמן קבלת האמונה בד׳ אחד.

24וזהו שנאמר ״בני בכורי ישראל״, כלומר, אם כי איננו בכור בזמן בריאתו הוא בכור בתור בן ד׳, לכל הדעות, אף לדעות האמונות האחרות.

25ואת הבכורה הזו - ודוקא הזו - קנה יעקב מעשו, כי באמת כדברי המפרשים היה אז יצחק עני, עד שגם נזיד עדשים היה מאכל כל כך חשוב בביתו, ועל כן פירש רש״י על הכתוב ״מכרה כיום את בכרתך לי״ שהוא ״לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב, אין רשע זה כאי שיקריב להקב״ה״, ואמנם הקניה הזו נתקיימה במציאות באופן שאי אפשר זאת להכחיש אף לשונאי ישראל הכי גדולים, כי סוף סוף עליהם להודות שבנוגע לעבודת השם הנה ישראל הוא הבכור.

26וזהו שאמרה התורה ״ורב יעבד צעיר״, יעבוד לצעיר לא נאמר, אך ״יעבוד צעיר״, כלומר, שיחקה את אותה העבודה של הצעיר.

27והשתמשה התורה בלשון ״ורב״ שכלומר בעניני רבנות וכהונה, בענינים רוחניים, הנה דוקא הבכורה היא להצעיר.

28ה. מישראל יצאו נביאים ומאדום דיפלומטים.

29״ויהי עשו איש ידע ציד ויעקב איש תם ישב אהלים״ (בראשית כה, כז).

30מישראל יצאו נביאים ומאדום יצאו דיפלומטים, כל נביא הוא בכלל ״איש תם״ וכל דיפלומט הוא בכלל ״ידע ציד״.

31״יודע ציד״ כפירש״י ״לצוד ולרמות את אביו בפיו״, והפירוש הזה נאמר על כל הדיפלומטים שבעולם המסוגלים לרמות גם את אביהם בעצמם ואין שום משא פנים אצלם - ברמאות.

32ואמנם גם חז״ל אומרים שלפעמים ״מותר לשנות מפני דרכי שלום״ (מדרש לקח טוב פסיקתא זוטרתא בראשית פ״נ), ואת ה״מותר לשנות״ עושים הדיפלומטים למצוה וגם לחובה, אבל אצל חז״ל הנה ה״מותר לשנות״ הוא יוצא מן הכלל, ואצל הדיפלומטים זהו הכלל בעצמו והאמת איננה באה אצלם אף בתור יוצא מן הכלל.

33ועוד יותר, כי חז״ל אומרים רק שמותר לשנות מפני דרכי שלום, והם להיפך משנים דוקא כדי להביא מלחמה בעולם, ואם הנביא אומר ״והאמת והשלום אהבו״ (זכריה ח, יט), הנה הם, הדיפלומטים, שונאים את האמת מפני ששונאים גם את השלום. והם משנים דוקא מפני המחלוקת כדי לסכסך אומה באומה ומפלגה במפלגה.

34״אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף״, ואמנם צדק הוא עוד למעלה מהאמת, והראיה שהאמת הוא בארץ, והצדק הוא בשמים, ומשום זה אם האמת והצדק סותרים זה את זה אז מבטלים את הראשונה, האמת, מפני השני, הצדק, וזהו ״מותר לשנות מפני דרכי שלום״, אבל הדיפלומטים מורידים גם את האמת והצדק לשאול תחתית באופן שלא יצמחו עוד לעולם.

35וזהו ויהי עשו איש ידע ציד - לרמות ולשקר - ואל תדמו שזהו מפני דרכי שלום, אך להיפך, איש שדה, כלומר, איש מלחמה הנמצא תמיד על שדה קטל.

36ולהיפך ״ויעקב איש תם ישב אהלים״, אף על פי שהיה איש תם ולא שינה מעולם מן האמת אף כקוצו של יוד, לא הפריע על ידי האמת את ה״דרכי שלום״, אך להיפך ״ישב אהלים״ שזהו סמל השלום, כי האהלים המה אהלי שם ועבר, כפירש״י, שלומדים שם התורה של שם, שכל ״דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום״.

37ו. הקורבה הרוחנית שביניהם.

38ובכל זאת אם כי המרחק בין יעקב ובין עשו גדול מאד כנ״ל, אף על פי כן יש איזו קורבה רוחנית ביניהם לא רק בתור אחים אך עוד יותר בתור תאומים, והזמן של ט׳ ירחי לידה שהיו שניהם בבטן אמם לא עבר לבטלה לגמרי והשפיע סוף סוף השפעה הדדית על שניהם ביחד.

39את עשו, שזהו אדום, המשילו חז״ל (בראשית רבה פס״ה, א) לחזיר שיש לו גם סימן טהרה ומראה את טלפיו לכל כדי להתגאות עם הסימן טהרה שבו. ואף על פי שחזיר הוא, בכל זאת גם זהו סימן יפה שמתגאה עם הסימן טהרה ולא עם הסימן טומאה שלו. כי לפעמים יש גם אנשים שמתגאים דוקא עם הסימן טומאה שלהם, וחושבים את הסימן טומאה לכבוד ולתפארת יותר גדול מהסימן טהרה.

40״ויהי עשו איש ידע ציד״ והוא רמה את אביו כדברי חז״ל (מובאים ברש״י על המקום) בשאלת של ״אבא איך מעשרין את המלח ואת התבן״ והיה כלומר צבוע, אבל על כל פנים חשב את היראת שמים לצבע יפה ונאה, וגם זה נחשב לאיזו מדרגה, כי יש הרבה שאינם חושבים זאת כלל לצבע יפה אך להיפך. ויעקב אף על פי שהוא איש תם הנה יודע הוא לעת הצורך להיות ערום ביראה, ולהשתמש גם בערמה כשיש לו עסק עם רשעים. ואמנם עשו מתריע מאד על זה והוא צועק ״הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים״ ואינו מרגיש, כי תכונה זו באה לו ליעקב ממנו בעצמו, במה שהיה שכן קרוב אליו בבטן אמו ט׳ חדשים, ומשתמש בזה דוקא כשיש לו עסק עם רשעים שכאלה.

41אבל על כל פנים השפעה הדדית יש ביניהם גם בזה שעשו חיקה את אומונת ישראל והשתמש בקולו של יעקב, כשם שיעקב מחקה לפעמים את ה״ידים ידי עשו״, כלומר, את הציביליזציה שלו.

42וזהו שהשיב לה ד׳ אל שאלה כשהרגישה את ה״ויתרוצצו הבנים בקרבה״ ושאלה ״אם כן למה זה אנכי״, כי ״שני גוים בבטנך״, כי אמנם גם היא ידעה שזו היא מלחמה בין שני בנים שבקרבה אחד צדיק ואחד רשע, אבל לא הבינה, מדוע דוקא השני בנים הללו שהמה רחוקים כל כך אחד מחברו באים אצלה בתור תאומים ולא זה אחרי זה לכל הפחות? ועל זה השיבו לה ״ושני לאמים ממעיך יפרדו״, כי אף על פי שהם נפרדים מאד זה מזה, בכל זאת ״ולאם מלאם יאמץ״ כל אחד יתאמץ להתחרות עם חברו, וזהו רק מפני השפעה ההדדית שהשפיעו זה על זה, על ידי מה שהיו יחד במעי אמם ט׳ חדשים.

43ז. התכונות של ישמעאל עשו ויעקב.

44ההבדל מישמעאל לעשו הוא גדול מאד, ולכאורה השני עולה על הראשון בכמה מעלות ומדרגות, על ישמעאל נאמר שהיה ״פרא אדם״ וידוע שגם התואר אדם ניתן דוקא למי שהוא ״נחות דרגא״ ומה גם כשנוסף לזה התואר ״פרא״. וכבר אמרתי במקומו, כי בכוונה כתבה התורה ״פרא אדם״ ולא ״אדם פרא״, כי לפי דקדוק הלשון העצם הוא קודם להתואר? אלא כדי להבליט כי דוקא ״הפרא״ זהו העצם שלו והאדם אינו אלא הצורה שלו, כלומר, שרק נראה בצורתו כאדם, ועל כל פנים ״פרא אדם״ איננו מעורר כלל וכלל רגשי כבוד, בעוד שעל עשו נאמר שתי פעמים ״איש״ שזה נאמר כרגיל דוקא על חשוב ונכבד שבבני אדם.

45אבל כלל גדול הוא שכל יתר כנטול דמי, ומי שהוא איש כפול אינו איש כלל.

46״איש ידע ציד איש שדה״, זאת אומרת, שתמיד אתה מוצא בו דו פרצופין, הוא איש אחר כשהוא עוסק בציד והוא איש אחר כשהוא עוסק בשדה, הוא אחר בפה ואחר בלב וכדומה וכדומה, ותמיד אי אתה יכול לעמוד על אופיו.

47בעוד ש״יעקב איש תם ישב אהלים״, וזה מבליט עוד יותר את ההבדל בין עשו ליעקב. הראשון אף על פי שהוא איש שדה ולא שדות, כלומר, שהוא שוקט על שמריו, ואינו משנה את מקומו כלל וכלל, הנהו משנה את רוחו חדשים לבקרים ומתחלף לכמה גוונים, ותמיד אתה רואה בו איש אחר. ויעקב להיפך, אף על פי שהוא יושב ״אהלים״ ולא ״אהל״, כי תמיד אתה מוצא אותו באהל אחר, תמיד הוא עומד בפרשת ״לך לך״ להלוך מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר, אף על פי כן הוא תמיד ״איש תם״, תמימות ברוחו, תמימות בנפשו שלא ניתנה להתחלק לפרורים ולשברי שברים, אישיות מוצקה, פיו ולבו שוין, בקיצור, תמיד אנו רואים הרמוניה נפשית.

48ח. ״וידו אחזת בעקב עשו״ - לשבח ולגנאי.

49״הגמון אחד שאל לחד מן אילין דבית סלוני, אמר, מי תופס המלכות אחרינו בארעא דישראל? הביא נייר חלק ונטל קולמוס וכתב עליו, ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו, אמרו ראו דברים ישנים מפי זקן חדש״ (בראשית רבה פס״ג, ט).

50את ה״וידו אוחזת בעקב עשו״ יש לפרש גם לשבח וגם לגנאי ושניהם אמת.

51לגנאי - את החולשה שאנו רואים בעמנו עוד מימי קדם שיש לנו לא רק יראת העונש, אך גם יראת הכבוד מפני כל בן עשו, לו אנו כורעים ברך ומזמרים ״מה יפית״, לא רק כשהוא גוזר לנו על זה, אך פשוט מפני נחת רוח שיש לנו על ידי כך, ולכבוד יחשב לנו אם ״הפריץ״ מניח לנו שנכריע לפניו ברך.

52וזהו ״וידו אוחזת בעקב עשו״, כי חביב לנו לא רק ראשו של עשו, אך גם רגלו וגם העקב שברגלו, והננו אוחזים זאת באהבה וחיבה רבה. וכמובן, שאי אפשר לאחוז ביד את עקבו של חברו אם לא שהאוחז יפול ״מודים״ לפני עקבו של חברו. ואמנם לפעמים הרבה בועט עשו ברגלו בפניו של יעקב, אבל גם זה הוא מקבל באהבה ושמח בחלקו, כי חבלים נפלו לו בנעימים לזכות לכבוד גדול כזה שעקבו של עשו יגע בפניו של יהודי אפילו שהנגיעה היתה על ידי בעיטה.

53אבל אפשר לפרש את הדברים גם לשבח, כי ״וידו אוחזת בעקב עשו״ אומרת גם כן שאנחנו הננו האוחזים ביד, עשו הוא העגלה ואנחנו - הבעלי-עגלה, עשו הוא המנגן, ואנחנו - המנצח בנגינות ועל פי תנועות היד שלנו הוא מרים קולו, עשו עושה רקידה, אבל הכל על פי ההוראה שאנו נותנים לו, וכשאני מרים את היד למעלה, הוא מגביה את רגליו למעלה, וכשאנו מראים לו למטה הוא משפיל גם כן למטה וחוזר חלילה.

54״וידו אוחזת בעקב עשו״, אומר גם כן, כי הנו הרוח החיים, השאור שבעיסה, הנשמה היתירה שבכל תנועה ותנועה.

55וזה היה הוכוח בין ההגמון ובין חד מן אילין דבית סלוני. גם ההגמון נשען בשאלתו על הכתוב הנ״ל ובשביל כך שחק ולעג על היהודים ושאל באירוניא ״מי תופס המלכות אחרינו?״ ועל זה השיב לו מאותו הכתוב ממש שמשם בא השואל בהאירוניה שלו, וכדי להבינו למה הוא מכוון הביא ״נייר חלק ונטל קולמוס וכתב עליו״, כלומר, שהיחס בין עשו ליעקב הוא כאותו היחס שבין אדם הכותב להנייר והקולמוס, עשו זהו הנייר והקולמוס ויעקב הוא הכותב והמושך בעט שבט סופר.

56ועל זה הוסיפו בצדק ״ראו דברים ישנים מפי ״זקן חדש״, כי אמנם אם אנו רואים בתכונת עם ישראל שהוא בבחינת ״זקן חדש״ וכל מה שהוא מזקין ביותר הוא מתחדש ביותר, הנה זהו גופא ראיה על הפירוש השני של הכתוב הנ״ל, וכל העמים שהמה בבחינת נייר ודיו המה בלים מזוקן, ולא כן אומתנו שאיננה מזדקנת לעולם בכח הכתיבה שלה, כי תמיד היא מוצאת לה נייר חלק לכתוב עליו מחדש.

57ט. ״זקן חדש״ בנוגע לעם ישראל וארץ ישראל.

58וגם זאת אנו רואים מהשאלה ותשובה הנ״ל, עיקר השאלה היתה ״מי תופס המלכות אחרינו בארעא דישראל?״ כלומר, איך אתם יכולים לעלות על דעתכם שארץ ישראל, שכבר החזקנו אותה בחזקה גמורה ושלמה, איך תוכלו לחשוב שנמסור זאת לכם בנפש חפצה או שתלקחו אותה ממנו ביד חזקה, הלא בודאי יש לנו יד חזקה יותר מכם?

59ועל זה ״הביא לו נייר חלק וכתב עליו״, כלומר, ארץ ישראל תשאר תמיד אצל כל הגויים שירצו להתישב בה ולרשת אותה מורשת אחוזה, שהיא, הארץ תשאר להם נייר חלק, קרקע בתולה אשר לא תתן להם את פריה, כמו שכתוב ״והשמתי אני את הארץ ושממו עליה איביכם הישבים בה״ (ויקרא כו, לב), שלהם תשאר הארץ תמיד מדבר שממה ותמיד יהיה לנו בה מקום להתגדר בה, תמיד נמצא בה מקום לכתוב עליה משלנו.

60״ראו דברים ישנים מפי זקן חדש״, וכשם שעם ישראל הוא זקן חדש, כך ארץ ישראל היא ישנה חדשה לנו.

61י. קושטא קאי שיקרא לא קאי.

62״ויקראו שמו עשו, ואחרי כן יצא אחיו - וכו׳ - ויקרא שמו יעקב - וכו׳ - ויאהב יצחק את עשו - וכו׳ - ורבקה אהבת את יעקב״.

63על עשו נאמר ״ויקראו״ בלשון רבים, ועל יעקב - ״ויקרא״ בלשון יחיד.

64כי זה האמת בין איש האמת לאיש השקר, האחרון הוא תמיד יותר פופולרי ומפורסם, בעוד שהראשון על פי רוב הוא יושב לו בקרן זוית ומעטים היודעים ומכירים אותו, וגם אלה שמכירים אותו אינם מכירים להעריך כראוי את תכונת נפשו.

65לעשו, היודע ציד יש קוראים בלשון רבים, רבים המה המשכימים לפתחו ומכבדים אותו בכל מיני כבודים שבעולם, בעוד שליעקב, להאיש אמת, יש לפעמים רק קורא אחד והקורא היחידי הזה הוא רק הקב״ה, הבוחן כליות ולב ואין נסתר ונעלם ממנו.

66וזה היה ההבדל גם כן בין נביאי האמת לנביאי השקר, להאחרונים היו המון מעריצים מכל העברים, והראשונים צעקו הרבה פעמים ״מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי״ (ירמיהו ט, א), או אמרו על עצמם כמתיאשים ״ישב בדד וידום כי נטל עליו״ (איכה ג, כח).

67אבל סוף סוף ״קושטא קאי שיקרא לא קאי״.

68״ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב״, ״ויאהב״ זהו בו׳ המהפכת, שמהפכת את העתיד לעבר, אבל ״אוהבת״ הוא הוה, כלומר, כי סוף סוף ״קושטא קאי שיקרא לא קאי״ ו״שקר אין לו רגלים״, ומי שמשתמש בשקרים סופו שקלונו מתגלה ברבים וגם אוהביו נהפכים לאויבים, ולא כן איש האמת שהאהבה לו נשארת תמיד אהבה בהוה, שאינה עוברת כלל וכלל.