הגיונות אל עמי, חלק ב, וירא יז

1תפלתו של אברהם אבינו

2״חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע, חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט״ (בראשית יח, כה). ״אמר אברהם לפני הקב״ה רבונו של עולם חולין הוא לך מעשות כדבר זה להמית צדיק עם רשע״ (עבודה זרה ד, א).

3א. חולין וקדשים.

4בחולין אנו מוצאים הגדר של בטול ברוב, אבל לא כן בקדשים, והלכה פסוקה היא ״כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל ואם כשרה תאכל כחמור שבה״ (חולין צט, א), ועי׳ ברש״י שם ״ומהכא גמרינן לכל איסורי קדשים דלא בטלי לגמרי״.

5וכשחשד אברהם, כי הקב״ה רוצה להמית צדיק עם רשע, שאל בצדק ״רבונו של עולם, חולין הוא לך מעשות דבר זה״, כלומר, הצדיק שבודאי יש לו הדין של קדשים הלא אי אפשר שהוא יתבטל, אך להיפך הוא גורר אחריו את החולין, וגם ״חמשים צדיקים בתוך העיר״ של כמה רבבות אנשים הנה הם אינם בטלים, אך להיפך על כל הרשעים נאמר ״ואם כשרה היא תאכל כחמור שבה״ וחומר הקדשים חל גם עליהם.

6ואמנם אנו מוצאים, כי ״כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים״ (בבא קמא ס, א), אבל כך מתנהג רק המשחית שאינו מביט גם על הדין ועל ההלכה הפסוקה, אבל ״חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט״, המשפט המפורש, שקדשים אינם בטלים בחולין.

7ב. טעם לשבח וטעם לפגם.

8זאת ועוד אחרת, כי קיימא לן ״טעם כעיקר דאורייתא״ (ראה משנה ברורה סי׳ רד סי״ק לג ועוד), אבל במה דברים אמורים בטעם לשבח ולא כן בטעם לפגם שזה אינו משפיע כלל לאסור, ועל כן אפשר לעשרה צדיקים להגין על רבבות רשעים, מפני שאלה נותנים הטעם לשבח וטעם כעיקר דאורייתא, אבל רבבות הרשעים אינם יכולים לבטל גם עשרה צדיקים, מפני שכל אלה נותנים טעם לפגם.

9וזהו שהדגיש ״חמשים צדיקים בתוך העיר, כי יש לפעמים צדיקים הנחבאים אל הכלים ותורתם מונחת בקרן זוית מבלי שום השפעה על אחרים, ואם כי ה״עיקר״ שלהם הוא טוב, אבל אין להם ״טעם כעיקר״ שירגישו גם אחרים את הטעם שלהם, וצדיקים כאלה מובן שדי להם להפקיע את עצמם ואינם יכולים להציל את הרשעים, אבל אברהם מדבר על צדיקים ״בתוך העיר״ שה״טעם לשבח״ שלהם מורגש בכל העיר, ואלה בודאי שיכולים להגן על כולם.

10ג. צדיק גמור וצדיק שאינו גמור.

11וההדגשה ״בתוך העיר״ מובנת גם על פי מה שהביאנו בספרנו ״דרשות אל-עמי״ ח״ג (כ״ד) את ההנחה המוסכמת בה״קבלה״, שדוקא צדיק שאינו גמור מגין על הרשעים, אבל לא צדיק גמור, מפני שהטעם שהצדיק מגין הוא מחמת שכיון שניתן רשות למשחית שוב אינו מבחין בין צדיק לרשע, ואם לא יגין הרי יפגע המשחית גם בו, אכן רק בצדיק שאינו גמור אינו מבחין המשחית, בעוד שבצדיק גמור הוא מבחין היטב, וממילא שוב אינו מגין.

12ולפי דרכנו בכאן אפשר עוד להסביר בנמוק אחר, כי מכיון מה שהצדיק מגין הוא, כאמור, מחמת ״טעם כעיקר״, אבל הלא כל דינא של ״טעם כעיקר״ הוא רק בתערובות, וזהו שייך רק בצדיק שאינו גמור, שסוף סוף הוא בכלל תערובות ברשעים, ולא כן בצדיק גמור שהוא עומד כולו בעבר מיוחד ומחוץ להם.

13וזהו שנאמר ״חמשים צדיקים בתוך העיר״, כלומר, צדיקים שאינם גמורים שעל כל פנים המה בכלל תערובות של ״בתוך העיר״.

14ד. כחה של תפלה.

15״ויפנו משם האנשים וילכו סדמה, ואברהם עודנו עומד לפני ד׳״.

16״אמר רבי עקיבא, תיקון סופרים הוא זה, שהשכינה היתה ממתנת לאברהם״ (בראשית רבה פמ״ט).

17״וילך ד׳ כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו״.

18״א״ר ברכיה, בנוהג שבעולם שני בני אדם עומדין ומשיחין, בקשו להתפרש זה מזה, הקטן נוטל רשות מן הגדול, והקב״ה כשדבר עם אברהם ובקש להתפרש ממנו, כביכול, הוא נוטל רשות מן אברהם, שנאמר, וילך ד׳ אימתי כאשר כלה לדבר, אחר כך ואברהם שב למקומו״ (תנחומא וירא פרק ח).

19הנה בפעולתה של התפלה להשי״ת כבר האריכו הראשונים, כי לכאורה חידה סתומה היא התפלה בכלל מה היא?

20כי הנה הפועל איזה דבר אל חברו על ידי תפלה ותחנונים הוא רק על ידי אחת משלש סיבות אלה: א) באשר המתבקש אינו יודע מקודם מה יחסר לו להמבקש. ב) אם גם ידע זאת מקודם, אבל לא שת לבו לזה ולא היה איכפת לו כלל ועל ידי התפלה נתרכך לבבו. ג) כי זה כל חפצו של המבוקש, כי יחלו פניו למען יהיה לו שם על פני חוצות, שידעו הכל, כי רבים משכימים לפתחו וכורעים ומשתחוים לו.

21ומובן שכל אלו הסיבות אי אפשר לצייר כלל אצל הבורא יתברך שמו.

22וידעו מה שאמר בזה הרב בעל ה״עיקרים״ בספרו פרק ט״ז והלאה, כי עיקר התפלה הוא לא כדי להביא שינוי ברצונו של השי״ת ח״ו, אך על ידי התפלה משתנה האדם המתפלל גופא, שעל ידי כך הוא עולה למדרגה יותר רמה ונשגבה, וכשם ש״גר שנתגייר כקטן שנולד דמי״ (יבמות מא, ב) כך גם יהודי גופא כשהוא מתעלה ממדרגה למדרגה פנים חדשות יש לו, ואם הגזרה נגזרה על פלוני אלמוני, הנה על ידי התפלה ששוברת את לבו כבר נעשה לאחר באופן שהגזרה כבר איננה מכוונת עליו.

23ומפני כך הוא נקרא מתפלל ולא מפלל, להדגיש, כי לא עצם התפלה הוא העיקר, אך מה שהוא מתפעל מן התפלה זהו עיקר המכוון.

24והרב בעל ״בינה לעתים״ הסביר בזה את הכתוב ״רבות מחשבות בלב איש ועצת ד׳ היא תקום״, כלומר, שאף על פי שאנו רואים שינויים בהחלטותיו של הקב״ה שהוא גוזר רעות ועל ידי התפלה מתבטלות הגזירות, הנה עליך לבקש את הסיבה ב״לב איש״ ש״רבות מחשבות״ בקרבו, כי ״עצת ד׳ היא תקום״ ואצלו אין שום שינויים ואי אפשר שיהיו בו שינויים.

25ומתוך נקודת השקפה זו מבארים היטב מאמר תמוה ״מאי דכתיב תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות, תחנונים ידבר רש זה משה רבנו ע״ה, שנאמר ואתחנן אל ד׳, ועשיר יענה עזות זה הקב״ה שהוא עשירו של עולם שענה עזות ואמר לו רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד״ (ע״פ דברים רבה פ״ב, ד), כי המאמר הנ״ל נותן לנו תשובה מספיקה על השאלה החמורה, מדוע באמת לא הועילה כלל תפלתו של משה, והיתכן הדבר, שתפלת בני אדם יושבי חושך וצלמות מועילה, ותפילת משה רבנו אדון הנביאים ואיש אלקים על עצמו גופא לא יעשה כל רושם? אכן לפי דברנו הנ״ל התשובה על זה כבר מונחת בהשאלה גופה. כי אמנם זו היא הנותנת, כי מכיון שכל טעם התפלה הוא רק מה שהמתפלל גופא עולה ממדרגה נמוכה למדרגה יותר גבוה, הנה כל זה יתכן אצל כל בני תמותה חוץ ממשה רבנו שהוא כבר הגיע את המקסימום שאפשר לילוד אשה להשיג. כאשר כבר האריך הר״ן בדרשותיו על הכתוב ״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה״, כי אף על פי ש״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״, ואי אפשר שתהיה בנוגע לזה ידיעה מוחלטה מראש, אבל ההשגחה העליונה ידעה, כי במשה בא לידי ביטוי השלמות האנושיות הכי אפשרית במציאות וששלמות כזו כבר לא תשנה לעולם. וכאשר כל טעם התפלה היא כאמור ההשתלמות, הרי זה כבר אי אפשר אצל משה, ואם משה, למרות כל זאת חשב להעביר את רוע הגזרה על ידי התפלה, הוא רק מחמת שמרוב ענותנותו חשב את עצמו להקטן מכל האדם אשר על פני האדמה, וממילא הרי אפשר לו עוד להשתלם על ידי התפלה. וזהו תחנונים ידבר רש - כלומר, יען שחשב את עצמו לרש לפיכך הרבה בתחנונים, ״ועשיר יענה עזות זהו הקב״ה״ שידע כי משה כבר בא להעשירות הרוחנית הכי גדולה שלא יצויר כלל אצלו ענין התפלה.

26וזהו שאמר משה בתפלתו ״אתה החלות להראות את עבדך״ וכו׳. כלומר, שרק ההתחלה ראיתי ותו לא מידי, שרק לטפה מן ים השלמות זכיתי ועוד עלי לעלות הרבה והרבה, ומפני כך הרי יצויר בי היטב ענין התפלה. אבל הקב״ה משיב לו ״רב לך״, כלומר, כבר עלית להמדרגה הכי גדולה והכי אפשרית, ועל כן ״אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה״, כי בתפילתך אתה עובר על לאו של ״בל תוסיף״ כי בזה נראה כאילו אתה מדמה שאפשר לבוא שינוי בקרבי מאחרי שעל כל פנים אצלך כבר לא יצויר כלל השינוי.

27ואולי מפני כך יש מנהג ישראל סבא להתנועע בתפלה, שכבר מזכיר את המנהג הזה גם ״הכוזרי״, כי זהו כדי להדגיש, שעל המתפלל להשתנות ולשנות את מקומו גם במדרגת ההשתלמות.

28אבל הא תינח בהתפלה שהאדם מתפלל על עצמו, אכן מה נאמר בתועלת התפלה שהאדם מתפלל על זולתו, ובתפלת הצדיקים בכלל שהמה מתפללים על הכלל כולו?

29ועלינו לאמר, כי שם הנמוק הוא באופן מהופך, כי כאמור לעייל, צדיק גמור אינו יכול להגן על הרשעים כי הוא איננו בכלל תערובות עמהם, ורק צדיק שאינו גמור מגין היטב מפני שיש לו שייכות במשהו עמהם, ועל ידי התפלה שהוא מתפלל על הרשעים הוא מתערב עמהם במדה ידועה וממילא הוא מגין עליהם.

30ונמצא, שכשם שהתפלה שהאדם מתפלל על עצמו הוא כדי לעלות למדרגה יותר גבוה, כך הוא גם כן התפלה של הצדיק על זולתו שהעיקר הוא שינוי המדרגה אלא שהוא באופן מהופך להשתפל מעט למדרגת אלה שהוא מתפלל עבורם, באופן שיבוא הוא עמהם למדרגת של ״בחדא מחתא מחתינהו״.

31ואם תפלתו של אברהם לא הועילה כלל להצלת סדום? הוא מפני שלא היה יכול להשתפל אף במשהו, ומכל שכן שאי אפשר היה שיבוא לאיזו מדה של השתוות אף בכל שהוא עם אנשי סדום שעליהם התפלל.

32וזהו שאמרה התורה ״ואברהם עודנו עמד לפני ד׳״, כי כדי שתפלתו עבור סדום תהיה נשמעת היה צריך לרדת מעט ממדרגתו, אבל זה לא יצויר אצלו כי הוא ״עודנו עמד לפני ד׳״, רק לפני ד׳ ולא היה יכול לזוז משם אף כחוט השערה.

33ומן התחלת התפלה עד סוף התפלה לא בא שינוי בקרבו אף במשהו, וכשם שהתחיל בתפלה עמד כולו לפני ד׳, כך גם כן כשכלה את תפלתו הנה ״שב למקומו״ הראשון, מבלי שום השתנות כלל וכלל.

34וזהו שאמרו ״תיקון סופרים הוא זה״, כלומר, שהסופרים נתנו ביאור לזה והוא שה״שכינה היתה ממתנת עליו״ וממילא לא היה שייך בו שיזוז ממקומו אף במשהו.

35וזהו שאמרו גם כן ״כביכול הוא נטל רשות מן אברהם״ ודוקא בשביל כך לא הועילה תפלתו כלום.

36ה. ״ואברהם עודנו עומד לפני ד׳״.

37אמנם כל האבות הקדושים שלנו עומדים תמיד, וגם היום, לפני ד׳ ומתפללים על שלום נכדיהם, אבל אינו דומה למשל תפלתו של אברהם לתפלתו של יעקב, יעקב כשמתפלל על בניו הנה אין לו אלא אומה אחת, האומה הישראלית, שרק היא מתיחסת עליו, ולא רק אברהם אבינו שהוא ״אב המון גויים״ ורוב הגויים מתיחסים אליו, וכאשר מרובים רחמי האב על בניו, בין אם עושים רצונו של מקום ובין אם אין עושים רצונו של מקום, הנה אינו פוסק פומיה של אברהם אבינו מלהתפלל לשלום בניו בכל הדורות ובכל הזמנים.

38ותמיד אנו קוראים ״ואברהם עודנו עומד לפני ד׳״.

39ותפלתו היא באותו הסגנון של אז, ״אולי ימצאון עשרה צדיקים בתוך העיר״, וזהו סגנונו המיוחד של אברהם אבינו, כי ליעקב לא יתכן סגנון שכזה, כי גלוי וידוע לו ש״ועמך כולם צדיקים״, אבל בבני בניו של אברהם נמצאות עד היום אומות שלמות שמעשה סדום בידיהן והוא מלמד עליהן זכות.

40״ואברהם עודנו עומד לפני ד׳״ להיות מליץ יושר בעד בני בניו.