הגיונות אל עמי, חלק ב, וירא יט

1המקום של העקדה.

2א. ״וירא את המקום מרחוק״.

3״ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחק, ויאמר אברהם אל נעריו, שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם״ (בראשית כב, ד-ה)..

4״מה ראה? ראה ענן קשור בהר, אמר, דומה, שאותו מקום שאמר לי הקב״ה להקריב את בני שם - אמר ליצחק, בני, רואה אתה מה שאני רואה? אמר לו, הן; אמר לשני נעריו, רואים אתם מה שאני רואה? אמרו לו, לאו; אמר, הואיל והחמור אינו רואה ואתם אינכם רואים שבו לכם פה עם החמור״ (בראשית רבה פנ״ו, ב).

5״א״ר יצחק, עתיד המקום לירחק מבעליו, לעולם? תלמוד לומר זאת מנוחתי עדי עד, פה אשב כי אויתיה, לכשיבוא אותו שכתוב בו עני ורוכב על החמור״ (שם).

6״מרחוק ד׳ נראה לי״ (ירמיהו לא, ב) דוקא מרחוק, מי שחושב שרואה את הקב״ה מקרוב, זה אינו רואה אותו כלל, ומי שיודע שאי אפשר לראותו כלל מקרוב, עליו, רק עליו נאמר ״וירא״, מי שחושב שיודע את הקב״ה זה אינו יודע כלל ורק ״תכלית הידיעה שלא נדע״ כידוע היטב.

7״ד׳ שמרך ד׳ צלך״ (תהלים קכא, ה), ואף הצל, כאשר כבר אמרנו במקום אחר, אינם רואים רק מרחוק, וכשאתה מתקרב בקרוב ממש אל הצל וחפץ אתה לתפסו ביד הוא מתחמק ונעלם ממך לגמרי.

8״ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים״ (שמות כ, יח), רק שם, כשאתה מרגיש את הערפל אשר מסביבך, ערפל שאין מנוס ומפלט ממנו, המקיף אותך מכל העברים וחודר לכל הפנות שבנשמתך, רק כשאתה נגש לזה ומכיר אתה שאי אפשר להכיר את האלקים בשום אופן, רק ״שם אלקים״ שם דוקא אתה מכיר את בוראך.

9ואברהם שהכיר את בוראו כבר בא לאותה ההכרה של נכדו משה.

10״וירא את המקום מרחוק״ - וכו׳ - ״ואני והנער נלכה עד כה״ (בראשית כ״ב:ה׳), עד שם לא נאמר אלא ״עד כה״, להראות, כי דוקא מי שבא לכלל הכרה, שאי אפשר לראות את ד׳ רק מרחוק, הוא כבר בא ״עד כה״ לההכרה האמיתית, לסוף מטרתו בהכרה האלקית, שאי אפשר כבר ללכת הלאה ״עד כה״ ולא יותר.

11ו״מה ראה? ראה ענן קשור בהר״, ממש מה שראה אחר כך משה בעת מתן תורה ״ומשה נגש אל הערפל אשר שם אלקים״, וערפל וענן היינו הך.

12אבל הנערים אינם רואים זאת, אינם רואים את הענן ואינם מרגישים את הערפל, עולם האליליות בודאי לא ראה זאת ובשום אופן לא יכלו לתפוס אלקות ״שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל״, וגם העולם של שתי האמונות החדשות אינם יכולים לתפוס אלקות בלי הפסל ותמונה של איזה ״בן אלקים״, ועד היום כששאל להם אברהם ״רואים אתם מה שאני רואה״? הם משיבים לאו באלף רבתי.

13וכלל גדול כללו חז״ל באמרם ״עתיד המקום לירחק מבעליו״, לא רק בזמנו של אברהם, אך בכל הזמנים ובכל הדורות ״עתיד״ לא רק בעבר ובהוה אך גם ב״עתיד״, ובכל זאת אם נשאל ״לעולם?״ נשיב ״תלמוד לומר זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה, לכשיבוא אותו שכתוב בו עני ורוכב על החמור״, אז כשיבוא זמנו של הפשטת הגשמיות לגמרי, אז נוכל לראות לא רק גוף ומי שיש לו משיגי הגוף, אך גם רוח ונפש, אז נוכל לראות גם את המקום מקרוב.

14ב. לאומיות של חמור.

15״שבו לכם פה עם החמור״ - ״עם הדומה לחמור״.

16ולכאורה מה מבהילים המה הדברים לאמר על כל הגויים ״עם הדומה לחמור״ והתורה גופא אומרת (בראשית ט, ו) ״כי בצלם אלקים עשה את האדם״ וכל אדם בלי שום יוצא מן הכלל, ואם גם אנו אומרים שהננו ״עם סגולה מכל העמים״ אבל סוף סוף גם אותם אי אפשר לבטל בבטול היש, ואף על פי ש״אם יאמר לך אדם יש תורה בגויים אל תאמין״ אבל ״אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים תאמין״ (ע״פ איכה רבה פ״ב, יג), ומימיהם אנו שותים עד היום, והיתכן לעלות על הדעת גזר דין שכזה?

17ואמנם שונאינו בכל הדורות ובכל הזמנים משתמשים בזה לרעתנו ולמוד אותנו מדה כנגד מדה?

18אבל ״הס קטיגור וקח סניגור מקומו״, חז״ל לא אמרו כי ״בני נח״ או ״הגויים״ או ״עכו״ם״ דומים לחמור, אדרבא על כל אחד מהם אמרו ״חביב אדם שנברא בצלם אלקים חיבה יתירה נודעת לו״ - וכו׳ - וכו׳ - אלא ״עם הדומה לחמור״, וזה עוד אפשר להשמע גם עכשיו בדור הדימוקרטיה, כביכול.

19״עם״ - לאום; ומה זה המושג לאום אצל כל העמים והלשונות? רק מושג גיאוגרפי, אם אומרים, למשל, הלאום האשכנזי או הלאום הצרפתי מכוונים ביחוד להארצות, ולאומיות זו משתנית ככרום ויוכל בן אדם להחליף את לאומיותו כמו שמחליף את בגדיו, וכשמעתיק את מקום מושבו מארץ לארץ, הוא פושט את לאומיותו הקודמת ולובש לאומיות חדשה אשר לא ידעוה אבותיו ואבות אבותיו, והיה כי תקראנה מלחמה הוא צריך להלחם בלאומיותו הקודמת, וכשאינו רוצה בזה אחת דתו למות.

20ומה מקורה ושרשה של לאומיות כזו? בודאי מהשכבות התחתונות של הבעלי חיים גם היותר גסים. אין לנו בעל חי יותר גס וחומרני מהחמור בכבודו ובעצמו, וגם עליו נאמר ״וחמור אבוס בעליו״, גם הוא מכיר טובה להאבוס שממנו הוא אוכל ושותה. והלאומיות של כל העמים הלא הוא רק מעין אבוסו של החמור, הארץ והמדינה שבה הם יושבים הוא האבוס שלהם ואין הבדל רק בכמות ולא באיכות, כי כמובן אף המדינה היותר קטנה היא סוף סוף גדולה יותר מהאבוס אבל על כל פנים מקור נפשי אחד להם.

21אך אחד הוא אברהם העברי, שהלך מארץ לארץ לקיים מה שנאמר בו ״לך לך״, ובכל זאת נשאר תמיד ״אברהם העברי״, ובני בניו עד היום הזה הולכים מגוי אל גוי ונשארים בכל זאת בתור בני האומה הישראלית.

22וזהו שאמר ״שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור״, לא דמו חלילה את היחיד לחמור, אך את ״העם״, את מקור הלאומיות שלהם.

23כי כל הלאומיות שלהם מקורה ושרשה הוא מה״שבו לכם פה״, ואם משתנה ה״פה״ ל״שם״, ה״מהכא להתם״, משתנה גם ה״עם״ שלהם.

24אבל אברהם ובני בניו רואים תמיד את המקום מרחוק, ו״המקום״ הוא תמיד אצלם לאו דוקא, וכשם שהמה למעלה מן הזמן, בתור עם נצחי, כך המה גם כן למעלה מן המקום, ועדיין אנו עסוקים ב״ואני והנער נלכה עד כה״...

25ג. ירְאה ירָאה.

26״ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד׳ יראה אשר יאמר היום בהר ד׳ יראה״ (בראשית כב, יד).

27״יוחנן בן דהבאי אומר משום ר׳ יהודה בן תימא, הסומא באחת מעיניו פטור מן הראיה, שנאמר, יראה יראה, כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו״ (סנהדרין ד, ב).

28״ירְאה ירָאה כדרך שבא לראות כך בא ליראות״, אם חפצים אנו לדעת מה רואה ד׳ בנו, אז תוכל לדעת זאת מעצמך גופא, מה שאתה רואה בד׳ הנה ד׳ רואה גם בך. אם אתה רואה בד׳ את הטוב והמטיב אז רואה גם הוא בך כן. אם אתה רואה בו את הרחום וחנון אז גם הוא רואה בך כנ״ל וכן להיפך. בקיצור, ״ד׳ יראה״ מה ש״יאמר ד׳ יראה״, באותו האופן של ד׳ ירָאה, באותו האופן הוא הד׳ יראה.

29זהו ״כי בצלם אלקים עשה את האדם״.

30ד. ירושלים - יראה שלם.

31ויקרא אברהם את שם המקום ההוא ד׳ יראה.

32״את מוצא שנקראת שלם, שנאמר ומלכי צדק מלך שלם, ואברהם קראה יראה, שנאמר, ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד׳ יראה; אמר המקום, אקרא אותה ״שלם״ כמו שקראה שם אני מבטל זכר אברהם אוהבי שקראה יראה, ואם אקרא אותה ״יראה״ אני מבטל זכר שם הצדיק שקראה שלם, מה עשה הקב״ה, שיתף מה שקראו שניהם בו וירושלים הוי, ומהו ירושלים? יראה ושלם״ (מדרש תהלים מזמור י״ח).

33עד היום לא פסקו מלחמת המפלגות בישראל שביחוד נלחמות הן עד דבר בנין ארץ ישראל, בנין ציון וירושלים. אלה מדגישות ביחוד את השלום, אחדות האומה, אחדות ה״כנסת ישראל״, ושבשבילה הן מוותרות על הכל ומסתמכות על מאמרם ז״ל ״חבור עצבים אפרים הנח לו״ ש״אפילו בזמן שישראל עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם״ וכו׳, ואלה מדגישות ביחוד את ה״ד׳ יראה״ במקום קדוש שכזה שעיני ד׳ בה מראשית השנה עד אחרית השנה ואינן רוצות כלל לשום לב להשלום. הן אומרות רק ״שלום עלי נפשי״ ונפשות הנמנות על דגל מפלגתן ותו לא מידי.

34אבל האמת הוא, כי ירושלים - היא ירושלים, כלומר, שנחוץ שיהיה ״יראה-שלם״ ביחד, גם ״ד׳ יראה״ וגם ״שלום״. ותמיד עלינו לעמוד על המשמר ולבקש ולמצוא את ההרמוניה שבשני הדברים הללו יחד, ״ויגעת ולא מצאת אל תאמין״.

35ושמעתי בדרך צחות על נוסח תפלתנו ״הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים״, שלכאורה, בכלל ״כל עמו ישראל״ הם גם ״יושבי ירושלים״? אך דא עקא, שיש דוקא ״השטן הבוחר בירושלים״ ואפשר שבכל תפוצות ישראל ישאר השלום במדה מרובה או מועטת, ודוקא בירושלים השטן מרקד עד היום הזה.

36וכמה מן האמת המרה יש לדאבוננו במליצה זו שנאמרה לכאורה רק לחדודי בעלמא.

37ועדיין אנו צריכים להזכיר את זכרו של אותו צדיק שקראה ״שלם״ ואת זכרו של אותו צדיק שקראה ״יראה״ ורק אז נזכה ל״ירושלים הבנויה״ באמת.

38ה. ארץ המריה.

39״לך לך אל ארץ המריה״ (בראשית כב, ב).

40״ר׳ חייא רבה ור׳ ינאי חד אמר, למקום שהוראה יוצאת לעולם, וחד אמר למקום שיראה יוצאה לעולם״ וכו׳ (ילקוט שמעוני בראשית כב רמז צו).

41רבנן אמרי - למקום שהקטורת קרובה, היך דאת אמר ״אלך לי אל הר המור״ (שם).

42״מהו מוריה? תמורתו של שם וחלופיו, שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו״ (ע״פ פסיקתא רבתי פ״מ).

43ו״אלו ואלו דברי אלקים חיים״, כי ברם הדבר, שארץ המריה כוללת כל הפירושים הללו יחד, שכולם כבר נתקיימו בפועל ממש. ואם עדיין לא הגענו ל״אחרית הימים״ הנה כבר נתקיים ה״כי מציון תצא תורה ודבר ד׳ מירושלים״ לכל הגויים כולם, וספר הספרים שנתחבר בציון וירושלים, הוא ספר הספרים לכל העולם כולו, וממנו יוצאת גם ״הוראה״ וגם ״יראה״ לכל העולם כולו.

44אולם, כמובן, עדיין רחוקים המה כל הגויים מאורחא דהימנותא, וגם היראה וגם ההוראה שלהם עדיין רחוקות הרבה מאד מההוראה והיראה האמיתית, אבל ל״המוריה״ יש גם פירוש של ״קטורת״, כמו שאומר ״אלך לי אל הר המור״, והקטורת כל עיקרה לא בא אלא לריחא, ואמנם יש מחלוקת אי ״ריחא מלתא״ היא או לא, אבל סוף כל סוף גם ריחא הוא דבר נעים, וגם הקב״ה אוהב ריח טוב כביכול, כמו שנאמר ״וירח ד׳ את ריח הניחוח״. ואם עדיין לא זכו הגויים לטעום מצוף דבשה של התורה גופה ולשתות ממעיני הישועה שלה, הנה סוף סוף גם הם נתבשמו מריחה אם במידה מרובה או במידה מועטה, וגם עליהם לומר ״לריח שמניך טובים״, ואם לא זכו להבין ולתפוס את המקור גופא, הנה תפסו לכל הפחות מעין חליפין ותמורה של הקודש שלנו. וכשם שחליפין ותמורה אי אפשר בלי ההקדש המקורי, כך אי אפשר להם להבין את אמונתם גופא בלי ״הר המוריה״ שלנו. ודא עקא, כי שוכחים הם הלאו המפורש של ״לא יחליפנו ולא ימיר אותו״, כי מהכל אפשר לעשות חקוי אבל לא מן הקדושה; מהכל אפשר לעשות ״במקום״, מה שקוראים ״ערזאץ״ בלע״ז, אבל לא מן הקודש.

45״ומהו מוריה? תמורתו של שם וחלופיו״... וזהו הכח המושך של ארץ המוריה לכל הגויים והלשונות עד היום הזה...