הגיונות אל עמי, חלק ב, וישב מח

1שנאה של מצוה

2״ויראו אחיו, כי אתו אהב אביהם מכל אחיו, וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלום״. ויוסיפו עוד שנא אתו על חלמתיו ועל דבריו״ (בראשית לז, ד-ח)

3א. ולא יכלו דברו לשלום.

4על פי מה שבארתי במקום אחר את הכתוב ״כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו״ (שמות כג, ה), שמזה לומדים חז״ל ש״אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו״ (בבא מציעא לב, ב), וידועה קושית התוס׳ על זה בפסחים (קיד, ב) הלא הכתוב מדבר בשונא במצות, כלומר, ששונאו מחמת שמצוה לשנאותו מצד מעשיו הרעים, ואם השונא הוא רשע, האוהב הוא צדיק, והיתכן הדבר שהתורה תצוה עלינו שנבכר את הרשע לפני הצדיק?

5אבל באמת התירוץ על הקושיא הנ״ל נותנת התורה גופה בהדברים ״וחדלת מעזב לו״, שלכאורה למותר הוא? אלא שבזה משמיעה לנו התורה, כי אף על פי שמצות שנאה היא גם כן מצוה כמו מצות אהבה, וכשם שכתוב ״ואהבת לרעך כמוך״ (ויקרא יט, יח), כך כתוב הדר ״הלא משנאיך ד׳ אשנא ובמתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים״ (תהלים קלט, כא-כב), אבל סוף סוף איננה דומה המצוה השניה להמצוה הראשונה באופני עשייתן וקיומן. את הראשונה, מצות האהבה אנו צריכים לקיים מתוך רצון עצמאי, מתוך אהבה נפשית, לא כן השניה, שרק אז היא מצוה אם הוא עושה זאת מצד גזירת הקב״ה ורצונו העצמאי מתנגד לזה.

6כוונתי בזה על פי דברי הרמב״ם בשמנה פרקים בההבדל שבין מצות שכליות למצות שמעיות, שרק באחרונות עלינו לאמר ״אי אפשי״ במצות עשה או ״אפשי ואפשי״ בלא תעשה ״אבל מה אעשה והקב״ה שבשמים גוזר עלי״, אבל בהראשונות, במצות שכליות כמו ״ואהבת לרעך כמוך״ וכדומה, המצוה היא דוקא בזה כשזה נעשה לו לתכונה נפשית ותשוקה עצמית.

7ועלינו להוסיף עוד, כי אף במצות שמעיות אם כי מצוה מן המהודר הוא כשאומר כנ״ל ״אי אפשי אבל מה אעשה״ וכו׳, אבל אם מניח תפילין ויושב בסוכה למשל מצד חפץ עצמי גם כן סוף סוף מקיים מצוה, אם כי לא בתכלית ההידור.

8לא כן אם יקיים, למשל, את מצות ד׳ מיתות בית דין לאלה שחייבים מיתה ויעשה את הסקילה שריפה הרג מצד תאוה פנימית, תאות הצמאון לדם, ויתענג בקרבו תענוג של רציחה כשהנדון למיתה מפרפר בין החיים ובין המות, אז לא די שלא קיים מצוה אלא שאין לך בעל עברה יותר גדול מזה, מכיון שהמעשה כשהוא לעצמו הוא מעשה פשע, ורק הכונה שמכוון לשם מצוה מעלה את המעשה למדרגת מצוה, ובאין כוונה שוב נשאר המעשה מעשה פשע.

9וזהו שאמרה התורה שדוקא בשונאו מצד מלי דשמיא, אם ״וחדלת מעזב לו״, כלומר, שרצונו העצמי מתעורר כנגד רצון המונעו לעזוב לו, אז דוקא ״עזב תעזב עמו״ כדי ״לכוף את יצרו״, כי זהו כבר מעשה היצר הרע שבקרבו, ובאמת צריך להיות להיפך שבמקרה שכזה עליו לאמר אפשי ואפשי בכל לבבי וכל נפשי לעזוב לו, אבל מה אעשה והקב״ה שבשמים גוזר עלי.

10בקיצור, כל עיקר הסיבה של עזב תעזב עמו הוא ה״וחדלת מעזב לו״.

11וזהו שמדגשת התורה גם בכאן ״ולא יכלו דברו לשלום״. כי לכאורה הרי אדרבא קיימו האחים בזה את המצוה של ״הלא משנאך ד׳ אשנא״, מכיון שלפי דבריהם היה בעל עברה שעבר על לשון הרע, ״ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם״. אבל רק אז היה הצדק אתם כשהיו עושים זאת מצד ״והקב״ה שבשמים גוזר עלי״, כלומר, שלולי הגזרה הנ״ל היו רוצים לדבר עמו לשלום, אבל בכאן ״ולא יכלו דברו לשלום״, שבאופן שכזה היה עליהם להיפך להראות לו אותות של אהבה כדי לכוף את יצרם, ואם לא עשו כן אין לך עברה גדולה מזו.

12ב. גדולה קנאה.

13״גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר אל נקמות ד׳״ (ברכות לג, א).

14ואמנם שתי האותיות הללו מורות לא רק על הגדלות שבנקמה, אך גם על התנאים המגבילים את ההשתמשות במידת הנקמה באופן שדרושה זהירות מרובה בזה, כי בכל יוכל האדם להכשל בזה כשלון מרובה, ובמקום מצוה גדולה יעבור על העברות החמורות ביותר.

15כי מלבד היסוד הקודם שאם הוא מקיים את מצות השנאה בלי מלחמה נפשית פנימית הוא עובר עברה, עלינו עוד להוסיף הבדלים בין מצוה זו לשאר המצות.

16בכל המצות אנו אומרים ״לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה״ (פסחים ו, ב), אבל במצוה זו, מצות השנאה או הנקמה, בודאי לא שייך זאת, כמובן מאליו.

17זאת ועוד אחרת, הנה כבר הביאנו בכמה מקומות את דברי הרב בעל ה״תניא״ על המאמר ״לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע״, כי הכונה ש״גם את היצ״ט נחוץ להרגיזו תמיד כי בלי זה אף אם מתחיל בקיום המצות לשמן, הנה סוף סוף בהמשך הימים נעשות לו להרגל והוא עושאן מתוך מצות אנשים מלומדה, בשביל כך נחוץ שירגיז גם את היצ״ט כסדר.

18אכן בודאי גם העושה מצוה בלי רוגזו של היצ״ט, אם אין לו מצוה מן המובחר, אך על כל פנים מכלל עברה בודאי יצאה. לא כן במצות של שנאה, שבודאי אם יקיימו מצד הרגל לבד שכבר נתרגל לסקול ולשרוף אנשים, להרגם ולחנקם, אם גם שעושה זאת רק לאלה המחוייבים בכך, הנה בודאי יש בזה משום עברה לא קלה.

19ועיין עוד בתוס׳ פסחים (קיג, ב) ד״ה ״שראה בו דבר ערוה״ שמסבירים את ההלכה של ״אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא״, שהוא משום ״כיון שהוא שונאו גם חברו שונא אותו דכתיב כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם, ובאים מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר״.

20ושוב ציור בולט עד כמה שאני מצות שנאה ממצות אהבה, האדם מקיים בודאי מצות ״ואהבת לרעך כמוך״, אף על פי שגם כן מצד ״כמים הפנים לפנים״ והוא בא אחר כך לידי אהבה פשוטה מבלי נמוקה של מצוה, לא כן במצות שנאה, שגם אם רוצה לקיימה בלשמה גמורה עליו לחשוש שמא מתוך לשמה יבוא לשלא לשמה.

21וזה שאמרו ״גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות שנאמר אל נקמות ד׳״, כלומר, שרק אז גדולה נקמה, רק אז כשהיא נתונה בין שתי אותיות, אל לפניה וד׳ לאחריה, ולא ככל המצות שהן גדולות אף בשלא לשמן, מפני שמתוך שלא לשמן יבא לשמן, ומכל שכן שגדולות הן בלשמן, אף על פי שאפשר לו לבוא אחר כך לשלא לשמן לקיימן שוב מצד הרגל או מצד נמוקים אחרים. לא כן היא מצות נקמה ודכוותה שמוכרחת להיות מראשה לסופה כולה קודש לד׳ במחשבה גמורה וחלוטה לשמה מבלי שום תערובות נמוק אחר, כי, כאמור, המעשה כשהיא לעצמה היא בכלל עברה חמורה, ורק המחשבה, מחשבת לשמה מקדשת אותה, ואם זאת איננה שוב יש בידו רק עברה חמורה.

22וזהו שאמרה התורה ״ויוספו עוד שנא אותו״ ואחרי כך ״ויוספו עוד שנא אתו על חלמתיו ועל דבריו״, שתי פעמים ״״ויספו״ באו כדי להדגיש שמזה מוכח שזה לא היתה קנאה לשם שמים, כלומר, נקמה שלא נתנה בין שתי אותיות, ונקמה שכזו איננה מצוה כלל וכלל אך עברה.

23ועוד דבר: מקודם כתיב ״וישנאו אתו״ ורק אחרי כך כתיב ״ויקנאו בו אחיו״ ובאמת המצוה של ״הלא משנאיך ד׳ אשנא״ אפשר שתבוא אחר ה״גדולה נקמה״, כלומר, שמתוך קנאת ד׳ צבאות הוא בא לידי שנאה, אבל מכיון שהשנאה היתה בכאן קודמת להקנאה, שמע מינה שגם הקנאה לא היתה קנאת ד׳.

24״ויאמר האיש נסעו מזה כי שמעתי אמרים נלכה דתינה״.

25״נסעו מזה מלוחות דכתיב מזה ומזה המה כתובים״ (מדרש פליאה).

26״נלכה דתינה לבקש נכלי דתות״ (בראשית לז, יז ברש״י).

27כי ״דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר״, ומי שיש לו השקפה כללית בתורה הוא מוצא ביחד עם העניות שבתורה גם את העשירות שלה והאחרונה מחפה על הראשונה והוא בא ל״סך הכל״ עשיר ומרובה הגוונים שיש בו כדי לפתור את כל שאלות החיים לעומקן ולרחבן ולמצוא את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה. אבל למי שיש לו רק השקפה חד-צדדית הוא נכשל בקוצים ודרדרים, לו תשאר רק העניות שלה, והוא הולך במחשכים כמתי עולם ואומר לרע טוב ולטוב רע. לאלה אפשר לבוא למצות עשה של ״והיית משוגע ממראה עיניך״ או למצות עשה של ״ועבדתם אלקים אחרים והשתחויתם להם״ מאחרי שגם אלו כתובים מפורשים בתורה.

28ואמנם הלוחות שלנו ״מזה ומזה המה כתובים״, כלומר מכל הצדדים, ולא רק בכמות אך גם באיכות, עלינו לראות אותם ולקרוא בהם.

29למשל, יש מצוה של ״הלא משנאיך ד׳ אשנא ובתקוממיך אתקוטט״ אבל לעומת זה יש גם כן חובה של ״והוי דן את כל אדם לכף זכות״ ומי שיש לו לוחות שמזה ומזה המה כתובים מוצא בהם דרך התאמה שלא תהיה סתירה ביניהם, אבל אם הוא מעיין רק בצד אחד יוכל להכשל ולהכשיל את אחרים באופן נורא מאד.

30וזה היה כשלון האחים שנסעו מזה מהלוחות ש״מזה ומזה המה כתובים״ וראו רק ״מזה״ אחד לבד.

31ג. לבלי להפוך את הסדר.

32״כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלש פעמים מובטח לו שהוא בן עוה״ב, מאי טעמא, אילימא משום דאתיא באלף בית, נימא אשרי תמימי דרך דאתיא בתמניא אפין? אלא משום דאית ביה פותח את ידך, נימא הלל הגדול דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר? אלא משום דאית ביה תרתי״ (ברכות ג, ב).

33ולכאורה איזה יחוס יש בזה שהוא כתוב באלף בית? אבל האלף בית מורה על הסדר הנכון שבדבר שיש בזה מוקדם ומאוחר, למרות הכלל של ״אין מוקדם ומאוחר בתורה״. כי אמנם גם בתהלה לדוד וגם בהלל הגדול אנו מוצאים גם מצות אהבה וגם מצות שנאה, למשל בתהלה לדוד יש הכתובים ״חנון ורחום ד׳ ארך אפים וגדל חסד, טוב ד׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו, סומך ד׳ לכל הנופלים וגו׳ פותח את ידך״ שכולם נאמרו כדי שעל האדם להדבק במדותיו של הקב״ה ולקיים אחרי ד׳ אלקיכם תלכו. ואמנם לבסוף כתיב גם כן ״ואת כל הרשעים ישמיד״, ואם על האדם להדבק במדותיו ויקיים גם את זה אין כלל סכנה בדבר, כי מאחרי שקיים את כל מצות האהבה שוב נאה ויאה לו לקיים גם את מצות השנאה במקום ובזמן הנחוץ.

34לא כן בהלל הגדול, ששם נמצאים הדברים דוקא בסדר מהופך ״למכה מצרים בבכוריהם, למכה מלכים גדולים, ויהרוג מלכים אדירים, לסיחון מלך האמרי ולעוג מלך הבשן״ ורק אחרי כך כתיב ״נותן לחם לכל בשר״, ואם יקיים האדם את האחרי ד׳ תלכו ויתנהג במדותיו אלו על פי הסדר המפורש בכאן, אז יש סכנה גדולה, כי הדרכים הללו יובילו אותו לעמקי בור שחת, כי כל ימי חייו לא יספיקו לו לקיים את ה״למכה״ ואת ה״ויהרוג״ ול״נותן לחם לכל בשר״ לא יגיע לעולם.

35זוהי המעלה של תהלה לדוד ״דאתיא באלף בית״ שהדברים כתובים בסדר הנחוץ.

36וזו היתה השגיאה של האחים שהתחילו במצות ״למכה ויהרוג״ טרם שבאו ל״נותן לחם לכל בשר״, ובמקום זה ״וישבו לאכל לחם״ לעצמם, בשעה שאחיהם מפרפר בין החיים ובין המות ב״בור רק אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו״.

37כי ״שגיאות מי יבין״ גם בין אנשים הדומים למלאכי ד׳ צבאות אלה.