הגיונות אל עמי, חלק ב, וישלח מג

1ברכתו של האיש המלאך

2״ויאמר שלחני כי עלה השחר, ויאמר, לא אשלחך כי אם ברכתני. ויאמר אליו, מה שמך? ויאמר יעקב. ויאמר, לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל״ (בראשית לב, כו-כח).

3א. דרכו של עשו.

4באמת ישראל מורה יותר על ישרות - ״ישר-אל״ - זאת אומרת, איש שהולך בדרך הישר לאלקים, אולם כך הוא דרכו של עשו ושרו של עשו שהתכונה העיקרית שלו הוא ״על חרבך תחיה״, שהוא מוצא בכל דבר פנים של מלחמה ולא פנים של שלום, ואף באיש ישר הולך הוא מוצא בו את ה״כי שרית״...

5ולכן אף על פי שגם הקב״ה הסכים לזה ואמר גם כן ״לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך״, אבל לא חזר על הנמוק של שרו של עשו, כי אמנם שמנו הוא ישראל אבל לא מטעמו של השר של עשו, אלא פשוט ישראל ״ישר-אל״.

6וכך מתנהג עשו גם עם השם יעקב, שבאמת השם הזה מורה על ענותנותו של יעקב ש״ידו אוחזת בעקב עשו״, אך עשו מוצא בו דוקא טעם לפגם ודורש את השם לאמר ״הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים״, וכך הוא הדבר לדורי דורות שבכל המדות טובות שאנו מצטיינים בהם, מוצא בהן עשו רמאות...

7ב. ההבדל בין הברכה של האיש להברכה של הקב״ה.

8״ויאמר לו אלקים שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל״ (בראשית לה, י).

9על פי מאמר חז״ל ״טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל מברכה שברכם בלעם הרשע. אחיה השילוני קלל את ישראל כקנה - וכו׳ - מה קנה זה עומד במקום מים וגזעו מחליף ושרשיו מרובים, ואפילו כל הרוחות שבעולם אין מזיזים אותו ממקומו, אל הולך ובא עמהם, וכיון שדוממו הרוחות עומד הקנה במקומו, אבל בלעם הרשע ברכם בארז, מה ארז אינו עומד במקום מים ושרשיו מועטין ואין גזעו מחליף, וכיון שנשבה בו רוח דרומית מיד עוקרתו והופכתו על פניו״ (תענית כ, א).

10וזהו ההבדל בין ברכת שרו של עשו ובין הברכה של הקב״ה. הראשון מברך אותנו בברכת ״כי שרית עם אלקים ועם אנשים״, כלומר, להיות תמיד קשה כארז ולא לותר על קוצו של יו״ד, אבל באמת זהו לא ברכה אך קללה, בעוד שהקב״ה אומר לו ״יעקב שמך״ זהו בבחינת קנה הנכפפת לכל צד, ודוקא על ידי זה יזכה לבחינת ישראל, ודוקא אז ״לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך״. ״יקרא שמך״ לא נאמר, אך ״יהיה שמך״ מפני שהברכה היא לא כל כך בהקריאה אך בהמציאות וזה בא דוקא כשאיננו מתימרים כל כך בהשם הזה.

11ג. העבדות החיצונית והחרות הפנימית.

12וגם זאת אמת, כי הננו בבחינת ״כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל״, דוקא אז כשהחיצוניות שלנו היא בבחינת יעקב, דוקא כשהננו בבחינת אסקופה הנדרסת לפני בני עשו, אז הננו ברוחנו ונפשנו מושלים בכפה ואין אנו חתים מפני כל - העבדות החיצונית מביאה אותנו לחרות פנימית והננו מרגישים את ההוד מלכות שבקרבנו, ולהיפך החירות החיצונית מביאה אותנו לעבדות פנימית והקומה זקופה שלנו מביאה אותנו לכפיפת הנפש.

13וזהו שאמר לו הקב״ה שדוקא כש״שמך יעקב״, דוקא אז ״ישראל יהיה שמך״.

14ובאמת זהו בכלל הברכה שברך יצחק אביהם ויאמר ״ורב יעבד צעיר״, ״והזקן יעבד צעיר״ לא נאמר, אך ״ורב יעבד צעיר״, כלומר, שזה הכלל בין שני האחים האלה, יעקב ועשו, שמי שיחזיק את עצמו לרב הוא דוקא יהיה העבד, ואם עשו הוא הרב למראית עין אז באמת הוא יעבד צעיר, ודוקא אז מתקיים ביעקב ה״כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל״.

15ד. כעכו״ם או כת״ח.

16״ויאבק איש עמו עד עלות השחר״, ויש בזה מחלוקת ״חד אמר כעכו״ם נדמה לו וחד אמר כתלמיד חכם נדמה לו״ (ע״פ חולין צא, א).

17ואמנם זהו האסון שלנו שעל ידי השפעת הגלות והיראה מפני עשו, אנו באים בהמשך הזמן לשלילת ערך עצמנו גופא. מתחילה היראה מפני עשו הוא רק יראת האגרוף של עשו, אבל מתוך יראת האגרוף, אנו באים גם ליראת הכבוד, וכל מי שכעכו״ם נדמה לנו הוא נדמה לנו מאידך גיסא גם ל״תלמיד חכם״, כביכול, ולמרות מה שעלינו נאמר (דברים ד, ו) ״רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״, הנה אנו מצדנו מחזיקים דוקא אותם להחכמים ביותר.

18ולאו דוקא את העכו״ם ממש, אלא היו ימים, שכל מי שהתנהג כעכו״ם אף אם הוא מאחינו, שוב נחשב אם לא כחכם ממש על כל פנים נחשב למשכיל. אף שכל השכלתו היתה שהיה יכול לכבות נר של חלב ביום הכפורים שחל להיות בשבת ולאכול לתאבון...

19וכל אלה ה״משכילים״, כביכול, דברו תמיד בשם השחר ״עד עלות השחר״ ו״כי עלה השחר״ כאילו כל השחר הוא בהאפיקורסות לבד...

20ה. הסכמות וברכות משר של עשו.

21״לא אשלחך כי אם ברכתני״. לפנים היה ״הקול קול יעקב והידים ידי עשו״, כלומר, יעקב הצטיין בקולו ועשו בידיו, אבל בהמשך הזמן מתחיל יעקב להתיחס ברגש הכבוד והערצה גם לקולו של עשו, גם ברכה מעשו נחשבת לו לדבר גדול ועומדת אצלו ברומו של עולם. ובמקום לקבל ברכה ״מיהודי טוב״ מתגעגעים עכשיו לברכה מגוי רע, להבדיל.

22והברכה היא בדמות הסכמה, שהגוי יסכים עלינו, שגם אנחנו הננו אנשים.

23והחולשה הזו שוררת אצלנו גם בדורה של ה״השכלה״ וגם בדורה של ״הלאומיות״ החדשה, ורק בהבדל הזה, שאז בדור ההשכלה חפצו בהסכמה שהננו גם כן בני אדם הולכים על שתי רגלים ככל האדם, ועכשיו הננו חפצים לשמוע הסכמה מעשו כי הננו גם כן לאום ככל הלאומיים כאילו רק מפיהם אנו חיים.

24ואמנם כך היה גם כן הברכה הראשונה ששמענו משרו של עשו, ברכה בדמות הסכמה ״לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל״...

25ו. שר של עשו - שמו: ״הפכפך״.

26״ויאבק איש עמו עד עלות השחר״ - ״שלחני כי עלה השחר״ ״לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל״.

27זהו גלגל החוזר של ההסטוריה שלנו בהתאבקותנו עם עשו ועם שרו של עשו.

28לפני מאה שנה בערך היתה ההתאבקות מצד שרו של עשו עמנו מטעם ״עד עלות השחר״, מפני שלא חפצנו לבקר את בית הספר שלהם וכדומה. והיום להיפך, הטענה היא ״כי עלה השחר״ כבר יותר מדי, שמלאנו את כל בתי הספר עד אפס מקום לאחרים, וכאילו אנחנו משלחים אותם מארצם שלהם, וזהו ״שלחני כי עלה השחר״.

29לכתחילה התאבקו עמנו מחמת ששמנו היה ״יעקב״ וטענו עלינו שהננו מוגי לב, פחדנים, אסירי הגיטו, מלובשים בבלויי סחבות, שעל כל זה מורה השם יעקב ״וידו אוחזת בעקב״.

30וכעת מתאבקים עמנו מצד טעם מהופך לגמרי, מצד השם ישראל האומר ״כי שרית עם אלהים ועם אנשים״, מחמת שאנו הולכים בקומה זקופה יותר מדאי, מתהדרים בלוקסוס יותר מדי וכדומה וכדומה.

31וכששואל לו יעקב ״הגידה נא שמך״, כלומר, אינני מבין אותך, מה רצונך באמת ממני, הוא משיב לו בצדק ״למה זה תשאל לשמי״, כלומר, אין לי שם מיוחד, אין לי שם קבע, כי שמי מתחלף לכמה גוונים בכל רגע ורגע, ובאמת אפשר לקרוא את שר של עשו בשם הפכפך, כי על כל מה שיעקב עושה הוא קורא תגר, והוא תמיד ההיפך משמו של יעקב.

32ז. הברכה של ״שם״.

33״ויברך אותו שם״, ״ויברך אותו כאן״ לא כתיב אלא ״שם״, כלומר הברכה שהוא נותן לו הוא תמיד ״שם״ שיהיה שם ולא יהיה כאן.

34״יהודים לכו לפלשתינה״ זהו הברכה שאנו שומעים מכל השרים של עשו בארצות גלותנו, ובפלשתינה גופה שם גם כן אנו שומעים את ה״ויברך אותו שם״, שוב שם ולא כאן.

35ח. להיש אומרים שהאיש היה מלאך קדוש.

36אולם באמת לא כולי עלמא סוברים ש״האיש״ היה שר של עשו, ויש אומרים שהאיש היה דוקא מלאך קדוש, זהו מלאך מיכאל וגבריאל כמו שאומר במדרש בכאן ״ר׳ חלבו בשם ר׳ שמואל ב״ר נחמן אמר, לעולם אין כת של מעלה מקלסת ושונה, אלא בכל יום בורא הקב״ה כת של מלאכים חדשה ואומרים שירה חדשה לפניו והולכת לה. אמר ר׳ ברכיה והשבתי את ר׳ חלבו, הא כתיב שלחני כי עלה השחר והגיע זמני לאמר שירה? א״ל חנוקא סברת למחנקני, - וכו׳ - זה מיכאל וגבריאל שהם שרים של מעלה דכולהו מתחלפין ואינהון לא מתחלפין״ (בראשית רבה פע״ח, א).

37ואמנם על ידי זה מקבלת כל הפרשה כולה צורה אחרת לגמרי.

38״ויותר יעקב לבדו״ - וכפירוש חז״ל נשתייר על פכים קטנים - ״ויאבק איש עמו עד עלות השחר״.

39כי אמנם אי אפשר לבלי להודות על האמת, שעל ידי הגלות והשעבוד מלכות נשתרשה בנו ״קטנות דמוחין״ גם בנוגע לתורתנו הקדושה. ויש שאנו שומרים את החצוניות בכל מיני משמרת ובכל מיני גדרים ומן הפנימיות שבתורתנו אנו מסיחים את דעתנו לגמרי. נזהרים אנחנו במנהגים טפלים שאינם כלל בכלל מנהג ישראל תורה ולעיקרים אין אנו שמים לב כלל, יודעים אנו מחובות המעשים ואין אנו יודעים מחובות הלבבות וכדומה וכדומה.

40וזהו ״נשתייר על פכין קטנים״ בעוד שהפכין הגדולים וכל היקר שבהם אנו מניחים על הפקר.

41״ויאבק איש עמו עד עלות השחר״, וזה היה דוקא מלאך טהור וקדוש, והוא מראה לו על השחר, על המאור שבתורה, וכי על התורה נאמר ״כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים״, ולא בפכים קטנים לבד אפשר למצוא כל התורה והמאור שבתורה.

42ויעקב שואל לו באמת ברכה שיורה לו את הדרך שילך בה ואת המעשה אשר יעשה להבא.

43והוא מברך לו בצדק ״לא יעקב יאמר עוד שמך״, יעקב שמורה על הדברים ״שאדם דש אותם בעקביו״, ״כי אם ישראל״ המורה על ״כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל״, זאת אומרת, שיקויים בנו ההבטחה שיאמרו כל העמים עלינו ״רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״, שנקדש את השם ברבים, ובפכים קטנים לבד אי אפשר לנו לקדש את השם.

44וב״כי שרית עם אלקים״ יש גם בכלל מה שאמרו ״עת לעשות לד׳ הפרו תורתך״ וכפירוש חז״ל ״הפרו תורתך משום עת לעשות לד׳״. כלומר, אם הכוונה הוא לשמה, ויש לפעמים ש״גדולה עברה לשמה ממצוה שלא לשמה״. ובכל זאת האמת הוא כדברי השי״ת ולא כהמלאך, כי ״דברי הרב - השי״ת - ודברי התלמיד - המלאך - דברי מי שומעין״?

45והשי״ת אומר ״שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך״, שזאת אומרת, שסוף סוף אל תהי בז לקטנות גם כן, וגם מהעברות שאדם דש אותן בעקביו עלינו להזהר ועלינו לזכור את ה״והוה זהיר במצוה קלה כבחמורה״ ולבוא מתוך ״יעקב״ עם הפכין קטנים ל״ישראל״ לבחינת ״כי שרית עם אלקים ועם אנשים״.

46וכדחז״ל ״לא שיעקר שם יעקב, אלא כי אם ישראל יהיה שמך, ישראל יהיה עיקר ויעקב טפילה״, כלומר, שעל כל פנים בזה צדק המלאך, שאל להפוך את הטפל לעיקר ולראות בהיהדות אך ורק פכין קטנים בלבד.