הון עשיר על משנה בבא קמא א:א

1בְּשׁוֹק יָמִין כְּמֹשֶה תַּחֲרוֹק שֵׁן יְשׁוּעוֹת מִנְּזִיקִין תֶּחֱזֶה סָבִיב אֲשֶׁר נֶצַח לְמוּלָךְ עֵר וְגַם יָשֵׁן יְדֹוָד עִם צְבָאוֹת רוּם כְּבֵן חָבִיב

2פירוש בשוק ימין כמשה תחרוק שן. כלומר כמו שזכה משה בחזה התנופה (שמות כט, כו) לחרוק שן דהיינו לאכלו, כן אתה האיש הקורא בסדר נזיקין תזכה לאכול בסעודה המשומרת לעתיד לבא משוק ימין, כי כן זכה שאול לאכול השוק (שמואל א' ט, כד), כשזכה להמשח למלך בזכות הרחקת הנזק מרבים, שהיה קיש, אביו (אביאל) מדליק נרות במבואות האפלות כמשא"זל (ויק"ר פ"ט ב), והדעת מכרעת שהיתה של הימין מדכתיב (שם) השוק בהא הידיעה, וכש"אזל (חולין צא.) הירך המיומנת שבירך: ישועות מנזיקין תחזה סביב. כי תהיה נושע מנזיקין, מדה כנגד מדה שלמדת אותו כדי לקיימו. ועוד ישועות על שם ישועות זה סדר נזיקין (שבת לא.), מנזיקין על שם הסדר: אשר נצח למולך ער וגם ישן. לשון זה של נצח הוא על שם וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם (שמואל א' טו, כט) ממה שהבטיח מדה כנגד מדה (עי' סנהדרין צ. בר"ר פ"ט יא): ה' עם צבאות רום כבן חביב. כי מאן דבעי למהוי חסידא יקיים מילי דנזיקין (ב"ק ל.) וכתיב (שמואל א' ב, ט) רגלי חסידיו ישמור:

3הפירוש הזה המדובר. הוא כמו התבן את הבר:

4נזיקין יש בו שמנה מסכתות, כי תלתא בבי כחד חשיבי כדאיתא בש"ס (ב"ק קב.) וה"ט דנקראו בשם בבא כשם חלק משנה אחת, שכל חלק ממנה נקראת בבא אחת. ושמונה עם הכולל הנה הם תשעה, וכנגדם הם תשעה אותיות אלף אלף למד דהוא א אל ברבוע אשר הוא בנצח דנוקבא דז"א ששם שרש לסדר זה:

5בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא, נחלקו לג' אע"ג דאחד הם, משום דכולהו דיני ממונות נינהו ודיני ממונות בשלשה (סנהדרין פ"א מ"א). ופרקיהם שלשים כי המלכות דנה דיני ממונות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו (אבות פ"ג מ"ב) ונקנית בל' מעלות (שם פ"ו מ"ה). ועשרה פרקים יש לכל אחד, כי היוד על שם המחשבה נאמרה כמ"ש רש"י בפי' השירה (שמות טו, א), והמחשבה הוא כלי אומנות החכמה כדכתיב (שמות לא, ג-ד) ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. (ו)לחשוב מחשבות. ותנן (ב"ב פ"י מ"ח) הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות. ועל דרך נסתר נכון בעיני לומר, שבבא קמא מתחלת ארבע אבות נזיקין, תהיה כנגד ד' קליפות הסובבות עולם העשיה שבה עשר ספירות. ובבא מציעא המתחיל שנים אוחזין בטלית, שהוא לבוש לי' ספירות דז"א המקנן ביצירה כדאיתא במאורות נתן, ועוד דאיתא בזהר פ' פינחס (רע"מ רכו: רכח.) דטלית דא איהו מטטרון, וכבר ידענו שהוא ביצירה ששם הוא עץ הדעת טוב ורע כדאיתא בס' הגלגולים פ' י"ז, ושנים אוחזין בו יצה"ט ויצה"ר, ועיין בספרי משנת חסידים סדר טהרות מסכת היצירה פ"ב וסדר נזיקין מסכת היכלות הקליפות פ"ד. ובבא בתרא המתחלת השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר, כנגד עולם הבריאה שנקרא חצר כמפורש במאורות נתן, שיש שם מחיצה ומעקה לגנה בין האצילות לבריאה, ועיין בספרי הנ"ל בסדר קדשים מסכת החשמל פ"ב, ושם יש השותפים הידועים שרצו לעשות אותה מחיצה כמבואר הכל במאורות נתן. וקראם כלם בשם בבא שפירושו תרע"א דר"ל שער, משום דהשער שהיא המלכות שער לה' ובה יש השם שמספרו תרע"א כוללת אותם, ולא נרמזה בבא לאצילות בסדר נזיקין, משום דלא אצטריכא דשם אין שטן ואין פגע רע כדכתיב (ישעיה מב, ח) אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן. ועיין בספרי הנ"ל בסדר נזיקין מסכת מקום הקליפות פ"ב.

6קמא מבואר בבמדבר רבא פ' י"ג במאמר שהעתקתי בהקדמתי, שהוא ראש סדר נזיקין:

7ארבעה . התוספות הרגישו למה לא תנן הכא הן, ומצאו לו דוגמא. אבל בעל עשרה מאמרות נתן טעם לזה בדרך רמז, עיין בספרו (מאמר חקור דין חלק א' פ"ג) . ועוד אומר אני, דהכא אע"ג דלא אמרו בפירוש מ"מ רמזו לנו בתחילת דבורו, כי נוטריקון של ארב"עה הוא "אש "רגל "בור "עצם והוא השן, וההא ה"ן אבות נזיקין. והדר מפרש שהשור והבור והמבע' וההבער שהם ארבע אבות אלו הרמוזים בתיבת ארבע, לא ראי זה כראי זה. ואי בעית אימא דאפילו ברמז לא קתני הן מהטעם שכתב בעל עשרה מאמרות, וההא תרמוז לקרן הרמוז בקרא בתיבת הדר, בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו (דברים לג, יז) דאף הוא בכלל ארבעה אבות נזיקין הוא, והוא השור הנזכר ברישא, ומ"ש הרב שהשור זה הרגל, אין זה מוכרח בש"ס דידן אלא על השור הנזכר בלא ראי זה כראי זה, הוא דקא מסיק תלמודא (דף ד.) דפירושו לא ראי הרגל כראי השן וכו' מן הטעם הנזכר שם, והקרן לא הוצרך להזכיר בלא ראי זה וכו' לגלות דאף הוא אצטריך ולא אתי מאחריני, משום דפשוט הוא דמשונה מכלם שהם מועדים מתחילתם משא"כ הקרן. אבל בכל שם האבות למה לו לתנא להשמיטו הלא אף הוא אב הוא, והכי תניא נמי בש"ס (דף ב:) שלשה אבות נזיקין בשור הקרן הרגל והשן, ובירושלמי (ה"א) נמי ה"ג השור זה הקרן המבעה זה השן והרגל. וגרסינן עוד תמן (שם ב.) שאל ר' חגי' איך תנינן ארבעה אבות נזיקין, אם הכל אמור בשור אחד, נתני שלשה. ואם הכל אמור בשור שלשה, נתני חמשה. אלא כמה דאשתעי קרייא אשתעית מתניתא, ע"כ. ופירושו פשוט דאיך מונה התנא אלו לארבעה אבות, אם כל האבות האמורים בשור חשיב לאחד, ליתני שלשה אבות, שהקרן והרגל והשן דאיתינהו בשור הם אחד, והבור וההבער שנים, שהם שלשה. ואי חשיב השלשה דשור לשלשה, לתני חמשה. ומשני כי היכי דמשתעי קרא דמזכיר הקרן בפני עצמו (שמות כא, כח-לב לה-ו) והשן והרגל כאחד בפסוק אחר והוא פסוק ושלח את בעירו וגו' (שם כב, ד) דתרויהו רמיזי בההוא קרא כמו שמפורש התם, וגם בבבלי הכי משתעי מתניתא וקא חשיב לאלו השנים לאב אחד והקרן לאב בפני עצמו, הרי מפורש שהשור זה הקרן והמבעה הוא השן והרגל דתרויהו לאב אחד חשיבי, וקרא מבעה לשניהם אע"פי שהוא שם מיוחד לשן. וכשבא התנא לומר לא ראי זה כראי זה, דאז אינו צריך לקרן אלא לשן ורגל, והוא לא רצה לשנות לשונו ולומר בפירוש לא ראי רגל כראי שן וכו' אלא לתפוס הלשון שהזכיר באבות, וא"א לו לומר לא הרי מבעה כהרי מבעה, דהיה צריך לפרש דהמבעה הראשון פירושו רגל והמבעה השני פירושו שן, כי תרויהו בשם מבעה נקראו כמ"ש, וכשהיה חוזר עוד לומר לא הרי השן כהרי הרגל בלשון הראשון היה צריך לפרש ולומר להפך שהראשון פירושו שן והשני רגל, ולא רצה התנא לסתום כל כך דבורו, ולכן תפס דרך אחר אז וקרא לרגל בשם שור דבמנין האבות הוא הקרן, משום דדמי ליה במה שאין הנאה לו מהיזקו, והניח השן בשמו הראשון בשם מבעה, והיינו דאמרינן בש"ס דידן (דף ד.) תני שור לרגלו ומבעה לשינו, כלומר אע"ג דברישא הזכיר השור על שם הקרן והמבעה על שם השן והרגל, הכא בסיפא ליכא למימר הכי מהטעם המפורש התם, אלא תני שור לרגלו ומבעה לשינו, שהקרן אינו צריך שיזכירנו הכא, ומ"מ רמזו לנו ברמז בוכשהזיק דמשנה ב' כמ"ש התי"ט והכי איתא בש"ס (שם) . נמצינו למדים דלעולם בארבע שמות שבארבע אבות נשנה אף הקרן והוא הראשון דהיינו השור, והמבעה כולל השן והרגל, ולאב אחד קחשיב להו כמו שהם נזכרים בקרא בפסוק אחד, וע"י זה אתי שפיר הסדר דנקט התנא, ברישא השור שהוא הקרן והדר הבור והדר המבעה דהוא השן והרגל והדר ההבער דכסדר הזה ממש הם מסודרים בקרא, וכי היכי דמשתעי קרא משתעי מתניתא כדאמרינן בירושלמי הנ"ל. דלפי מאי דס"ד מעיקרא דהאי שור רגל הוא ולא נזכר קרן במנין ארבעה אבות אלו כלל, קשה אמאי הקדימו לבור, דמ"ש התוספות (ב. ד"ה השור) והביאו התי"ט דמחמת השם של שור דקדים לבור הקדימו דוחק הוא, שהרי סוף סוף האי שור הנזכר במתניתין אינו השור הכתוב בקרא קודם הבור, דאותו השור בקרן דווקא משתעי ולא ברגל אלא דהתנא נשתמש באותו שם לקרוא בו לרגל ולא אלימא האי טעמא להקדימו לבור הואיל ולאו אאותו שור דקרא דקדי' לבור קאי, כנל"עד. ועל ידי זה למדנו טוב טעם אמאי לא תנן השן בפירוש, דאי הוה תני ליה בפירוש לא הוה שמעינן מיניה רגל כלל, מש"אכ בשנותו מבעה שהוא לשון גילוי לבד דאף הרגל נכלל בו שהרי הוא מגולה. ועוד אומר אני דעיקר שם מבעה יש לפרשו על הרגל יותר מן השן, דהרי הרגל לעולם מגולה הוא משא"כ השן, ועד כאן לא טרח הש"ס (דף ג:) להכניס שם זה בשן אלא מטעם זה שלכאורה ליכא למקרי ליה בשם זה להיותו על הרוב מכוסה, וקא מסיק דבהיותו לפעמים נגלה (עי"ש רש"י ד"ה איגליין) נקרא אף הוא בשם זה, ולכן אין לתמוה במה דנקט התנא בלא ראי זה המבעה על שם השן שלא לשנות מלשון השם דנקט בד' אבות, ולע"ד זה הוא טעם הגון כי הטעם שכתב התי"ט בשם הנמוקי יוסף על מה שקרא התנא לשון מבעה ולא שנא אותו בפירוש הוא טעם חלוש מאד, דאיך תלה טעם הגילוי בהנאה משום דבשעת אכילה הוא נגלה, דבאכילה עצמה אפשר דאין לה הנאה בהיזקה כגון שאכלה כסות וכלים. ועיין לקמן ד"ה ההבער וד"ה לא הרי השור וכו':

8וההבער . זכור אני שהר"ב בעל עשרה מאמרות (מאמר חקור דין חלק א' פ"ג) נתן טעם ברמז לנוטריקון של אלו ד' אבות שהוא שבמ"ה, ובהיות הרמז אמת מתריץ אמאי תנן בור שאין בו רוח חיים בין שור ומבעה שיש בו רוח חיים, מלבד הטעם הפשוט שכן בתורה קודם למבעה. ואמאי לא תנן השן והאש בפירוש. והתי"ט נתן טעם לאש, ושבעים פנים לתורה:

9לא הרי השור וכו' . הכא לא פירש השינוי שביניהם כמו שפירש באש ובור, ולפי מה שכתבתי לעיל בד"ה ארבעה דשור הראשון הוא הקרן והמבעה כולל השן והרגל והכא דווקא הוא דמפרשינן שור הרגל ומבעה השן מן הטעם שהכריח הש"ס, טעמא רבא איכא בהאי מלתא, דאי הוה התנא מפרש השנוים בפירוש כמ"ש הר"ב משמא דגמרא, היינו למדים מדבריו בפירוש שהשור הוא הרגל והמבעה הוא השן, וע"כ הייתי אומר דילמוד רישא הסתומה מן הסיפא המפורשת ושהשור דרישא הוא רגל והמבעה שן, ואין זו כוונת התנא כמ"ש לעיל בד"ה ארבעה, ולכן סתם דבורו אף בסיפא דמ"מ ראה וידע דמכח ההכרחיות המפורשות בש"ס יפרשוה על בוריה דהיינו שור לרגלו ומבעה לשינו, דע"י זה תשש כחם ללמוד מסיפא זו פירוש לרישא להיותה סתומה כמו הרישא ובזה לא ישנו פירושא דרישא מכוונת התנא מחמת הסיפא אלא יאמרו הא כדאיתא והא כדאיתא, דבסיפא דהטעמים המפורשים בש"ס מכריחים לפרש אותה כך שור לרגלו ומבעה לשינו אנו מפרשים אותה כך, וברישא דסדרא דקרא ולשון מבעה מכריחים לפרש אותה בדרך אחר כמ"ש אנו מפרשים אותה באותו הדרך האחר:

10ולא הרי המבעה כהרי השור . משום דלא פירש השינוי שיש בין המבעה לשור עד שנדע אם לשינוי זה יש לו צדדים להקל ולהחמיר ושבענין זה יהיה אותו שינוי לבד מספיק להצריך את שניהם כאשר מספיק באש ובור כאשר נפרש לקמן בע"ה, שנא אף דרך זה השני ולא הרי המבעה כהרי השור, לגלות דאין שינוי אחד מספיק להצריך שניהם, דכי אמרינן ברישא לא הרי השור כהרי המבעה שהרגל הזיקה מצוי והשן אין הזיקה מצוי ומשום דאין הזיקה מצוי הוה ליה כמלתא דלא שכיחא דלא גזור רבנן, ושכיוצא בזה לא חייבתו תורה, בכי האי גוונא מיד אתי רגל מק"ו מיניה, וא"כ לכתוב קרא שן וכ"ש רגל, וליכא למדחי דאצטריך רגל מן הטעם הזה עצמו דהזיקן מצוי במה שאנו מסבבים זה הטעם לדרך אחרת המחייבתו יותר מאין הזיקה מצוי דאין לסברא זו עיקר כלל ולכן אנו צריכים למצוא שינוי אחר שיש ברגל והוא דאין הנאה להיזקו משא"כ בשן דמטעם זה איכא להחמיר ולחייב השן אע"פי שאין היזקה מצוי יותר מהרגל וכמו כן אם היינו מקשים לכתוב רגל דאין הנאה שחייב וכ"ש שן דאיכא הנאה א"א לתרץ דמהאי טעמא ממש איכא לחייב הרגל יותר מהשן במה שהיינו מצדדים טעם זה בדרך אחר דאף לסברא זו אין לה עיקר כלל, ולכן מוכרחים אנו למצוא שינוי אחר דבזה השינוי איכא למתלי חייוב הרגל יותר מן השן והוא השינוי של היזקה מצוי, וה"ט דהש"ס נקט שני שינויים מחמת לשון המשנה דקתני לא הרי וכו' ולא הרי וכו', מה שלא עשה כן באש ובור משום דבאותו הטעם לבד יש לצדד בו שני הצדדים כמ"ש בע"ה:

11שאין בו רוח חיים . ואיכא למימר נמי דהיא הנותנת דמשום שאין בו רוח חיים וכל הנזק בא מכחו חייב וליכא למילף מיניה שן ורגל, ולכן מחמת שינוי זה לבד תרויהו אצטריכו:

12שאין דרכו לילך ולהזיק . ואיכא למימר נמי דהיא הנותנת דמשום שהנזק אשר הזיק במקומו עומד ולא הלך ממקום למקום משום הכי הוא חייב, וליכא למילף מיניה האחריני שהנזק מעצמו זז ממקומו והולך לו לצד אחר, ולכן הכא נמי מחמת שינוי זה לבד כולהו אצטריכו: