הון עשיר על משנה בבא מציעא ה:א

1סלע בחמשה דינרים סאתים חטים בשלש . דבר התנא בהוה, דדרך בני אדם להרבות ממונם בפירות יותר מהמעות, כי מורים היתר לעצמם באמור דהפירות אפשר שיבאו בזול. כ"ש שדרך בני אדם ללות חטים לזרע שבאותו זמן על הרוב הם ביוקר, להחזירם לגורן שכמעט כל השנים הם בזול בזמן הגורן יותר מבזמן הזרע, ונמצא שלא הרבה בממונו כלום, בהיות אפשר שיהיו השלש בזמן ההחזרה שוים כשתים בזמן ההלואה, משא"כ במעות דאין דרכם להוזיל או להתיקר אלא עומדים שנים הרבה בשער אחד, ולכן אין דרך המלוה אותם בריבית להרבות עליהם כל כך, על כי יודע בעצמו שכל הריבית צריך הלוה להפסידו מממונו, שהרי אין אותם מעות מתיקרים או זלים בידו כי על עמדם הם עומדים ושוים הם בעת החזרה כעת ההלואה, ובהוסיף עליהם מפסיד הלוה הכל מממונו, ועיין לקמן ד"ה איזהו תרבית:

2מפני שהוא נושך . נקרא נשך, כך צ"ל למאן דלא גריס אסור (עי' תוי"ט) , אבל בתרבית דבר פשוט הוא למה נקרא כך, ולא צריך לכלול בענין טעם לשמו:

3איזהו תרבית . פי' הר"ב, דרבנן. ולהיות דקרו לרבית דרבנן תרבית ולא נשך, יצא לנו טעם הגון אמאי נקט קרא בלישנא דנשך הכסף, ורבית בלישנא דאוכל, דאע"ג דתרויהו אתרויהו קאי מ"מ לשון המקרא עצמו המורה לכאורה דאינו כן לא לחנם נכתב, וכפי מה שכתבתי לעיל דבני אדם מורים היתר לעצמם להרבות על האוכל יותר מעל הכסף מהטעם שכתבתי אתי שפיר, דרבית האוכל לכאורה נראה כאילו הוא רבית דרבנן הנקרא בשם תרבית, משא"כ הכסף, והלשון עצמו מוכיח, דנשך שר"ל נושך כתב בכסף, להיות דבכסף הוי ממש כנושך כמוצץ את דמו ע"י נשיכתו ולוקח ממנ[ו](י) מה דלא יהיב ליה, שסלע נתן לו וסלע היה שוה ולוקח ממנו סלע ודינר, נמצא שלוקח ממנו הדינר שלא נתן לו, משא"כ ברבוי הפירות דמרבה פירותיו במה שנתן לו סאתים ולוקח ממנו שלשה, אבל אפשר שיבא לו זה הרבוי בלי שינשוך אותו כלל, בהיות השלשה שוים עתה בזמן ההחזרה כשנים בזמן ההלואה, דנמצא לפי זה לכאורה שאינו לוקח ממנו כי אם מה שנתן לו, דשוה סלע דרך משל נתן לו דכך היו שוים הסאתים ושוה סלע לוקח ממנו כי כך הם שוים עתה השלשה, ואעפ"כ התורה אסרתו כאלו היה נושך אותו, להיות הדבר אפשרי ולא ודאי. ומלשון המשנה יש לנו הכרח שיהיה תיבת נשך מורה חומר האיסור יותר מתיבת רבית, מדחש התנא לאשמועינן דשייך לומר נשך אף אפירות אע"ג דנראה לכאורה דקרא לא קרא בשם נשך אלא לרבוי הכסף, באמרו איזהו נשך המלוה סלע וכו' סאתים וכו', ולא חש לאשמועינן דתרבית קאי אף הכסף משום דבזה לא נפקא לן מידי, והא דאמרינן דרבית דקרא קאי אף עליו משום דא"א לנשך בלא תרבית, כדאיתא בש"ס (דף ס:) והביאו התי"ט ומי איכא נשך בלא תרבית, וכל כוונת התנא הוא לאשמועינן חומר העון, וחמרתו הוא להיותו נושך את חבירו, שאם לא היה נושך את חבירו לא היה מקפיד התורה שירבה ממונו, ולא אסרה תורה כי אם הרבוי הבא ע"י נשיכה כגון בכסף, או שיש לחוש לנשיכה כגון רבוי הפירות דסאתים בשלש, ומשום הכי טרח התנא לאשמועינן דרבוי בפירות כלולים נמי בכלל נשך הכתוב בתורה, ולא טרח לאשמועינן דרבוי הכסף כלול בכלל תרבית הכתוב כמו כן בתורה אע"ג דבלישנא דקרא יש להטעות בשניהם, וכ"ש שיש להטעות יותר בלישנא דקרא דלא יהיה תרבית קאי אכסף, ממה שיש לטעות שלא יהיה נשך קאי אאוכל, שהרי מקרא אחר כתוב בתורה (דברים כג, כ) לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל. הרי שבפירוש הכניסה התורה במקום אחר רבוי האוכל תחת לשון הנשך, ולא מצינו במקום אחר שיכניס רבוי הכסף תחת לשון תרבית כי אם גלוי זה הרמוז במקרא דאת כספך לא תתן וכו' (ויקרא כה, לז) כמו שמבואר בש"ס, וא"כ אפוא היה לו לתנא לטרוח לאשמועינן זה יותר מזה, והוא לא עשה כן ואין זה אלא מהטעם שכתבתי, דנשך מורה חומר העון יותר מרבית ושלכן קרו לרבית דרבנן בשם תרבית ולא בשם נשך, ושמטעם זה טועים בני אדם להרבות ממונם יותר בפירות מבכסף, ושמהאי טעמא נקט התנא סלע בחמשה דנרים וסאתים בשלש כמ"ש בריש פרקין:

4בשלשים דנרים . דינר זהב הוא כ"ה דנרים, ולכן נוח בעיני התנא להשתמש במנין שלשים, ולא בפחות מזה כדי שלא להאריך. ועוד שהם כנגד שלשים סאים שבכור: