הון עשיר על משנה בבא מציעא ו:ה

1השוכר את החמור וכו' . הנה פי' משנה זו לפי מה שנראה לע"ד מן הש"ס (דף פ.) הוא, השוכר את החמור להביא עליה כמה לטרין של חטין, והביא עליה שעורין כאותו משקל שקצב חייב, על כי השעורין קלין מהחיטין ובהגיעם למשקל החיטים אשר קצב הרי נפחם יתר מנפח החיטין, ואם יש באותו נפח היתר שיעור שלשה קבין נמצא שהוסיף על משאו אשר קצב שיעור הראוי להתחייב בו וחייב, וזה הוא אליבא דרבא דהלכתא כוותיה דס"ל דלעולם אינו חייב עד שיהיה כל התוספת יתר מהכובד השוה ואעפ"י שאין בתוספת זה תוספת על כובד הקצוב אלא על נפח הקצוב חייב. אבל לאביי כשהוסיף על הנפח שיעור התוספת, אעפ"י שעם תוספת הנפח עדיין לא הגיע לכובד אשר התנה כי כובדו פחות ממנו, הרי הוא חייב מפני שנפחו יתר. וכן הוא פירושא דתבואה והביא עליה תבן, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ולגבי תבן נקט התנא תבואה סתם על כי כל מין תבואה כבד מן התבן. ורבותא אשמועינן תנא לרבא דאפילו תבן דקלה מאד לגבי התבואה יותר מקלות השעורים לגבי החטים, אינו חייב כי שינה מתנאו עד שתגיע לכובד התבואה שיהיה כל הנפח תוספת, אע"ג דמחמת קלות התבן מתרבה נפחו הרבה טרם יגיע לכובד התבואה. ולאביי יש נמי רבותא דאע"ג דהתבן קלה מאד לגבי התבואה יותר מקלות השעורים לגבי החטים, מתחייב בתוספת נפח של שלשה קבין על נפח הראוי למשקל התבואה אשר קצב אעפ"י שמשקלו לגבי תבואה כלא חשיב, משא"כ שעורים לגבי חטים דסוף סוף בהגיע השעורים לנפח הראוי למשקל החטים אשר קצב אין כבדם קל מנפח החיטים כל כך, ולפי הנראה מהש"ס אין משקלו קל מהחיטים אלא אחד מששה עשר בו כי ששה עשר סאה של שעורים משקלם כחמשה עשר של חיטים. והדר מפרש מתניתין טע' מלתא, והוא מפני שהנפח קשה למשאוי אליבא דרבא, ולכן אע"פי שאין תוספת בכובד אלא בנפח שהכובד שוה והנפח הוא יתר הרי הוא חייב. ולאביי הנפח קשה כמשאוי ממש, וכשהתנה עמו בכובד הרי הוא כאלו התנה עמו כמו כן בנפח הראוי לאותו כובד של אותו המין שהתנה עמו, ולכן כאשר נתן על החמור נפח הראוי לכל הכובד של אותו המין שהתנה, אע"פי שהוא קל ממנו חשבינן ליה כאילו הוא כבד כמוהו להיות נפחו שוה, ולכן כאשר יוסיף עליו שיעור התוספת מיד הוא חייב, ואף אם לא יהיה שיעור זה התוספת נמי כי אם בנפח ולא בכובד, כי הנפח הרי הוא כמו הכובד. והדר אשמועינן מתניתין הדין כשהתנה עמו במדה ולא במשקל, וזהו אמרה להביא לתך חיטים והביא לתך שעורים פטור, ולא אמרינן הואיל ושינה אפילו להקל חייב, וצ"ל דיש לחלק בין התנה במשקל להתנה במדה, דאי לא תימא הכי קשה דמרישא שמעינן לה דדוקא מחמת התוספת חייב כדקתני טעמא מפני שהנפח קשה ולא מחמת השינוי, ומה שאפשר לחלק הוא דכי התנה במשקל אף כי שינה הואיל ושינה להקל פטור, משום דהמשכיר מתחילה אמשקל הקפיד ולא אמין ובכלל מאתים מנה והוה ליה כאילו לא שינה. אבל כי התנה במדה ליכא למימר דלא הקפיד אמין, שהרי ודאי כי אמר לו השוכר כל כך מדות של מין זה אני רוצה להביא עליו, מיד חשב המשכיר בדעתו אם יש כח בחמורו לקבל כל כך מדות של אותו המין הכבד ועליו התנה, ולא חשב בדעתו על מין אחר, ולכן איכא למטעי ולומר דכי שינה ממין למין בענין זה דחייב. והדר אמר דאם הוסיף על משאו מהמדה שהתנה עמו חייב, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ואע"ג דאף זה מרישא שמעינן ליה, י"ל דאגב תניה. ועוד דהכא מגלה יותר הדין מרישא, דאמר ואם הוסיף וכו', משא"כ ברישא דלא ידעינן דבתוספת איירי אלא מלישנא דהנפח וכו'. והדר אמר וכמה יוסיף וכו', לאביי או אם הוסיף קאי דהיינו בשינה, ולרבא מלתא בפני עצמה היא ואא[י]ניש דעלמא דלא שינה קאי, והכי קאמר וכמה הוא שיעור התוספת בכל ענין סומכוס אומר וכו', הכי איתא בש"ס, ואי בעית אימא דרישא איירי בלא פירט לא מדה ולא משקל כלל אלא המין, ומאחר ששינה במין אנו מחשבין כמה חיטין היה יכול חמור זה להביא וכמה נפחם לידע כמה הוסיף ע"י הבאת השעורים, וכן בתבואה ותבן, ובזה אתי שפיר דסיפא אצטריכא שהרי פירט יותר בתנאו ממה שפירט ברישא ואפילו הכי אם שינה להקל פטור, וזה הוא דקמ"לן דלא שמעינן ליה מרישא:

2שהנפח קשה למשאוי . לרבא אבל גריע קצת ממנו, ולאביי לא גריע כלל אלא הרי הוא כמשאוי ממש, ולתרויהו לא עדיף ממשאוי, ועל זה הקשה התי"ט דבעומר השכחה מצינו דהנפח קשה יותר ממשאוי, והניחה בצ"ע. ולע"ד אין זו קושיא, דהתם בעינן שיהיה אדם אחד מגביה העומר לבדו, ולכן הנפח קשה לו הרבה יותר ממשאוי, והראיה דגמירי דהאי טונא דמדלי איניש על כתפיה אינו אלא תלתא ממשאוי שמסייעין אותו להרים (סוטה לד. הו"ד רש"י במדבר יג, כג) אבל הכא דהמשא ניתנת על החמור על ידי בני אדם, מאחר שהיא עליו אין הנפח קשה עליו אלא כמשאוי לאביי, או פחות ממשאוי לרבא: