הון עשיר על משנה ברכות א:א

1זרעים יש בו י"א מסכתות, כשתחשוב מעשרות ומעשר שני לשנים. אע"ג דלפי החשבון של ששים מסכתות אינם אלא אחת, וטעם לזה כבר כתבתי בפירוש השיר המתחיל מלכות ששים, ועוד אכתוב מזה בטעם מנין פרקיהם. והנה י"א עם הכולל הוא י"ב, וכנגדם מצאנו וראינו י"ב אותיות בשם השולט על סדר זה, שהוא בחסד דנוקבא דזעיר, והוא שני פעמים אל במלואו:

2ברכות יש בו תשעה פרקים, וכנגדם מצאנו בה ט' מיני ברכות. דק"ש (פ"א מ"ד), דתפלה (פ"ד מ"ג), דמצות - כדתנן בפ"א משנה ד' שלא לחתום וכו', ופי' הר"ב כגון ברכת המצות. דהודאה, כדתנן בפ' ט' משנה ב' על הגשמים ועל בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, הרי ד'. ועוד יש לנו חמשה מיני ברכות, כנגד חמשה חושים. חוש השמע - על הרעמים (פ"ט מ"ב), חוש הראות - על הראיה כדתנן (רפ"ט) הרואה מקום וכו', חוש הריח - על המוגמר (פ"ו מ"ו), חוש הטעם - על הפירות (רפ"ו), חוש המישוש - ברכת חתנים, דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה (מס' כלה רפ"א), והכא תנן (פ"ב מ"ה) חתן פטור מק"ש וכו', ואין זה אלא בשכבר בירך ברכת חתנים (עי' תוס' רעק"א פ"ב אות יז). ועוד טעם אחר יש לומר על מנין זה. והוא, כי מורה מקום המחזיק ברכה לישראל, והוא השלום, שהוא תשיעי מלמעלה למטה כידוע. וסימניך וברכה לראש משביר (משלי יא, כו) זה יוסף, כדכתי' (בראשית מב, ו) ויוסף הוא המשביר (סנהדרין צב.). וא"כ המסכתא היא הברכה העשירית, המתמלאת מתשע פרקים עליונים:

3ברכות מבואר בבמדבר רבה פ' י"ג במאמר שהעתקתי בהקדמתי, שהיא ראש סדר זרעים. ושמה גורם לה, להיות קבועה בראש המשנה, אעפ"י שלמצות השנוים בה, מצינו מצות אחרות הקודמות להם בתורה, והוא על שם הכתוב (משלי יא, כו) וברכה לראש משביר. כי נוטריקון של משביר מסיפיה לרישיה מדריש "רבי "יהודה "בן "שמעון "מחבר, שהוא ר' יהוד' נשיאה, בן רבן שמעון בן גמליאל, הנקרא רבינו הקדוש, והוא חיבר המשנה הזאת. ורישיה דקרא (שם) כתי' מונע בר יקבוהו לאום, שפירשוהו ז"ל (סנהדרין צא:) על המונע הלכה מפי תלמיד. וידוע הוא שעד רבינו הקדוש לא ניתנה התורה שבעל פה ליכתב, ולפי שראה שנתמעטו הלבבות, והתורה משתכחת, וההלכות נמנעים מהתלמידים, חיבר חיבור זה שעד ימיו לא נמצא כי אם מגלת סתרים, שהיה כל אחד כותב לעצמו כפי כחו, מה ששמע מדברי התורה (עי' בבא מציעא צב. וברש"י ד"ה מגילת סתרים) והוא הראשון שחיבר התורה שבעל פה כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לספר הי"ד.

4ברכות נקראת המסכתא הזאת, אף כי מתחלת מדיני ק"ש, להיותה ראש התורה שבעל פה, להשוותה לתורה שבכתב, שמתחלת בבית (בראשית), מפני שהיא לשון ברכה כדאיתא בב"ר פרשה א' (פיס' י). ועיין בבמ"ר פ' י"ג (פיס' טו) במאמר שהעתקתי בפירוש השיר:

5מאמתי . המשנה מתחלת במם פתוחה, להיותה ראש התורה שבעל פה, אשר היא סמוכה לתורה שבכתב, שסופה למד (לעיני כל ישראל) , שהיא אות הקודמת למם פתוחה, הסמוכה לה באלפא ביתא. ועיין בבמ"ר פ' י"ג במאמר שהעתקתי בהקדמתי ובמאמר שבפי' השיר:

6מאמתי . תנא אקרא קאי (ברכות ב.) , ליחד ולקשר התורה שבע"פ עמו, לרמוז דא"א לה לעמוד רחוקה ממנו, כי הוא נותן טעם לכל דבריה. והכי איתא בזהר פ' ואתחנן דף רס"ח ע"א ז"ל דהכי אמר אבא, תורה שבכתב לא אשתמודעא אלא בגין תורה שבעל פה, ע"כ. וסימניך תיבת מאימתי שבראשה, שצרופו את"י מים, כלומר שהתורה שבעל פה, שהיא אש כמשאז"ל (עי' תענית ז.) , מבקשת אתה התורה שבכתב שהיא המים כמשאז"ל (שם) :

7קורין את שמע . פתח התנא במצוה הזאת, על כי המצוה ראשונה שחייב בה האדם מדאורייתא היא זאת, על כי אינו חייב במצות עד שיעברו עליו י"ג שנים שלמים, דהיינו שיכנס ביום שאחר י"ג, וכפי מסקנת הפוסקים כנז' בא"ח סימן נ"ג במגן אברהם (ס"ק יג) , ותכף ומיד שעבר יום אחרון של י"ג שנה, ברגע הכנסו ביום אחד שאחריו, נתחייב במצות, והוא רגע יציאת הכוכבים של יום שאחר י"ג, שהוא זמן ק"ש דשכיבה.

8נכנסים . מותרים לא קתני, אלא נכנסים, דבכהנים טמאים שנטהרו איירינן (עי' ברע"ב) , דהותרו ליכנס במחנה, שהיו אסורים בו בהיותם טבולי יום. ועוד רמז לנו, דהאיש המטהר נקרא נכנס לקדושה, מכלל דהטמא, יוצא מהקדושה מקרי, כי הטהרה תלויה ברשות היחיד, ושרש הטומאה הוא רשות הרבים כנודע.

9לאכול בתרומתן . על כי המצוה הזאת היא ראשית כל המצות כמ"ש לעיל, רצה התנא לתלות זמנה באכילת תרומה הנקראת ראשית (דברים יח, ד) . ועוד לרמוז דמצוה זו של ק"ש היא הראשית המבחר מכל המצות, דומיא דתרומה שהיא ראשית המבחר שבתבואה, כדכתיב (במדבר יח, יב) כל חלב (תירוש ו)יצהר [וכל חלב תירוש וגו'] ראשיתם וגו'. שהרי עיקר ק"ש היא קבלת עול מלכות שמים, וכשם שא"א לגורן שתעקר אלא אם כן נתרמה תרומה הגדולה (ירושלמי מעשרות פ"ג טו.) , כך א"א לו לאדם לקבל עליו עול מצות אלא אם כן כבר קבל עליו עול מלכות שמים תחלה, כי כל המצות בה תלויות:

10בתרומתן . שלהם, שאינם מצפים לשלחן חבריהם הצריכים להתאחר מזמן זה, אלא אוכלין משלהם, דמסתמא מחמת חשק קיום המצוה של אכילת תרומה, שעבודה היא (עי' פסחים עג.) , ונאסרו בה עד עתה, אינם מאחרים זמן אכילתם מהעת שחזרו להיתרם:

11המשתה . צ"ל שהתחילו אותו קודם זמן ק"ש:

12הקטר חלבים ואברים . דקתני הכא, לא אמרו בו חכמים עד חצות, ולא נקט ליה הכא אלא להודיע דדבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה, כן פי' הר"ב. ומזה מוכח דעד חצות דק"ש, אינו אלא כדי להרחיק אדם מן העבירה, ולא מן הדין, דלהיות מצותו בלילה הוא כשר כל הלילה מן הדין, כהקטר חלבים. ועוד רמז לנו התנא בשנותו הקטר חלבים הכא, שתפלת ערבית כנגדם נתקנה (עי' ברכות כו:) . ואע"ג דבק"ש איירינן, הא קי"לן כר' יוחנן דצריך לסמוך גאולה לתפלה בערבית (עי' שם ד:) , ואם כן אין תפלה כתקונה בלא ק"ש, כל זה צ"ל לדעת רש"י והר"ב. ולדידהו אתי שפיר דחילק התנא הקטר חלבים ואברים מהנאכלים ליום אחד ולא כללם בבבא אחת. אבל הרמב"ם ס"ל דאף בהקטר חלבים אמרו עד חצות, כמ"ש התי"ט. וכוותיה מסתברא מדקפיד קרא שיעלם על המזבח מתחילת הלילה כדאיתא בת"כ פ' צו פ' א' (סי' יג) , וטעמא נ"ל מדאיתא התם (סי' טו) דעד הבקר (ויקרא ו, ב) לימד שיהיו תורמים כל הלילה עד הבקר. על כרחך דרצה הכתוב שבאיזו שעה מן הלילה שיתרום את המזבח ישתדל שיהיה שם אפר מאברים ופדרים של כל קרבנות אותו יום, וזה יהיה כשיעלם בתחילת הלילה, והכי מוכח מפשטא דמתניתין והכי מפרש לה הרמב"ם כן נלע"ד. דלא כמ"ש התי"ט דלא ממתניתין שמעה לה הרמב"ם, אלא כמ"ש הכ"מ (מעשה הקרבנות פ"ד ה"ב) . דההכרח שהביא רש"י (ברכות ב. ד"ה כדי להרחיק) ממשנה דמגילה (דף כ:) , כמ"ש התי"ט דלא אשתמיט בשום דוכתא למתני עד חצות, אע"ג דתני התם (שם) בפירוש דכשר כל הלילה, אינו הכרח, דכשר כל הלילה דקתני התם לאו דווקא הוא, אלא ה"ה דמצותו עד חצות, דהא בש"ס (שם כא.) מרבה מזה הכלל דהתם אכילת פסחים שכשר כל הלילה, ואף הוא מצותו עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה (עי' זבחים נז:) . ולא כלל התנא הקטר חלבים בנאכלין ליום א', אע"ג דדמו לפי' הרמב"ם, משום דשעור חצות דהקטר חלבים יש לו שרש באורייתא, כדתנן בפ"ט דזבחים משנה ו' ע"ש, משא"כ הנאכלין ליום א'. ומשום דהקטר קודם לאכילה, כי הקטר החלבים מתיר הבשר לאכיל', לפיכך הקדימו לאכילה, אע"ג שיש בו רבותא יותר מבאכילה שמצותו עד שיעלה עמוד השחר, אעפ"י ששיעור חצות בו יש לו שרש באורייתא משא"כ האכילה כמ"ש:

13חלבים . פי' הרב של קרבנות, ונראים דמ"מ החלבים של קרבנות הנאכלים, מצוה מן המובחר להקטירם ביום שלא למעט זמן אכילתם, ובתמיד פשוט הוא שהדין כן כדאיתא בפסחים דס"ח ע"ב משום דחביבה מצוה בשעתה:

14ליום אחד . לישנא קלילא דקרא נקט דכתיב (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. דיום ולילה כאחד נקראים יום אחד, וז"ל הזהר פ' בשלח דף מ"ו ע"ב, יום ולילה אקרי יום אחד: