הון עשיר על משנה ברכות א:ג

1כדברי ב"ש . מכלל דאפשר לקרות בהטיה אף כדברי ב"ה, והוא כשהיה מוטה מתחילה, והאי הוא דקמ"לן תנא:

2וסכנתי בעצמי מפני הלסטים . הידועים לי, ובאו אלי ללכדני, ואני איני יודע אם מפני שלא נכנסתי בכי טוב לעיר (עי' פסחים ב.) , באה אלי הצרה הזאת, או אם מפני שירדתי מעל החמור, לעשות כדברי ב"ש, אמרו לו כדי היית וכו', כן נלע"ד. דלא כמ"ש הרמב"ם - סכנתי, שמתי נפשי בכפי, לפי שהוא ירד מעל בהמתו וישב לארץ והטה, עכ"ל. דמשמע דלא באו אליו הלסטים. דא"כ לא הל"ל הלסטים, בה"א הידיעה, ועוד דהל"ל בלשון זה אני הייתי בא בדרך וסכנתי בעצמי מפני לסטים, והטיתי לקרות כדברי ב"ש. ועוד דאיתא במ"ר דשיר השירים על פסוק כי טובים דודיך מיין (פיס' ב) , על האי עניינא, את חמי אם לא קרא הי' עובר על מצות עשה בלבד, עכשיו שקרא נתחייב בנפשו. ש"מ דמעשה בא לידו שהלסטי' באו עליו, ועוד דגרסינן בירושלמי פ"ד דשביעית (סוף ה"ב י:) ר' טרפון ירד לאכול קציעות וכו' כל המעשה כנזכר בבבלי (נדרים סב.) , והדר אמר באילין תרתין מילייא נהג ר' טרפון כב"ש וסכין, בהדא ובק"ש, ע"כ. הרי מבואר דנסתכן ממש כמעשה דקציעות שהיו רוצים להמיתו:

3שעברת על דברי ב"ה . דאסרי להטות לכתחילה, ולא התירו לקרות בהטיה לכתחילה אלא א"כ היה מוטה כבר, כן משמע בש"ס (דף יא.) , ומזה מוכח דמה שהוכיח רב נחמן בר יצחק (שם) ממשנה זו דהעושה כדברי ב"ש חייב מיתה, אינו אלא בכיוצא בזה שעובר על דברי ב"ה דאסרי לעשו' כן, אבל כשלא אסרי ב"ה אלא דלא מצריכי לעשות כן לכתחילה, העושה כן לכתחילה כב"ש לא יהיה חייב מיתה, אלא אדרבא אפשר שיקבל שכר, כההוא דאכל ושכח ולא בירך וחזר למקומו כב"ש (דף נג:) ואפשר שזו היתה דעת ראב"ע אשר היה זקוף, והטה לקרות כדברי ב"ש כדאיתא בש"ס (דף יא.) , ואע"ג דהאמת יהיה כך דב"ה אסר ההטיה לכתחילה, לא שייך להקשות דהוה ליה מקולי ב"ש וחומרי ב"ה, ולמה לא נשנית בעדיות אצל האחרים, דהא אם ב"ה מחמיר ואוסר ההטיה, אף ב"ש מחמיר ואוסר העמידה, וההטיה עצמה דמתיר ב"ש, חומרא הוא דמטיל על האדם ומחייבו להטות: