הון עשיר על משנה ברכות ט:ב

1זיקין . אם הם כוכבי דשביט דאמר שמואל דלא ידע מאי ניהו (דף נח:) , הם כוכבים ממש, דהכי איתא בפירוש במדרש הנעלם דבראשית (זוהר חדש פ' בראשית ד"ה יהי אור) , דלא כמ"ש התי"ט, וה"ט דהפסיק בזוועות שהם בארץ, בין ברקים ורעמים שהם בשמים כזיקין, לאשמועינן שאין הזיקין כברקים, שאינם כוכבים:

2זוועות . הר"י (דף מב: מדה"ר) פירש רוחות חזקים הנושבות בשעת הגשמים. והרמב"ם פי' קול שאון נשמע באויר, כקול רחים סובבים לאטם. ולע"ד הפירוש הנכון הוא מ"ש הר"ב שהם רעדות הארץ, כמ"ש רש"י על מאי דאיתא בש"ס (דף נט. ושם ד"ה גוהא) מאי זוועות גוהא. ובירושלמי (ה"ב סד.) נמי ה"ג, אליהו ז"ל שאל לרבי נהוראי מפני מה באין זוועות לעולם, א"ל בעון תרומה ומעשרות, כתוב אחד אומר (דברים יא, יב) עיני ה' אלקיך בה, וכתוב אחד אומר (תהלים קד, לב) המביט לארץ ותרעד יגע בהרים ויעשנו, הא כיצד יתקיימו שני כתובים הללו, בשעה שישראל עושין רצונו של מקום, ומוציאין מעשרותיהן כתיקונן, תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, ואינה ניזוקת כלום, בשעה שאין ישראל עושין רצונו של מקום, ואינן מוציאין מעשרותיהן כתקונן, המביט לארץ ותרעד, א"ל בני חייך כך היא סברא דמלתא וכו'. הרי מפורש כי זוועות הם רעדות הארץ, ובזה נמצא, שזכר התנא שהאלקים עשה שייראו מלפניו, ביסוד הפשוט שהוא עצם השמים, וכוכבים ומזלות הקבועים בו, ובארבע יסודות שבתוכו, שהרי זיקין הם כוכבים ממש, או נהורא דרקיעא הנראה כשהוילון נקרע כדאיתא בש"ס (דף נח:) , והזוועות הם רעדות הארץ, והברקים הם כלפידי אש, והרעמים הם קול המון הגשם, ששופכים העננים זה לזה (דף נט.) , והרוחות הם יסוד האויר:

3ועל המדברות . אין בהם פליאה, לא בגובה כהרים, ולא בעומק כימים, משום הכי שנאם בסוף אחר ימים ונהרות, ולא חש להזכירם אצל הרים וגבעות שהם יבשה כמותם. והא דלא הקדים ימים ונהרות להרים וגבעות, דבזה יהיו המדברות אף בסוף אצל הרים וגבעות. י"ל דהואיל ועיקר הפליאה אשר עליה אנו מברכים, היא גודל הגובה, ורוב העומק, משום הכי נקט התנא סדר הכתוב, דכתיב ביה (תהלים לו, ז) צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה, וגם על פי פסוק זה ראויים להיות המדברות בסוף, דספיה דקרא כתיב אדם ובהמה תושיע ה', ותשועתו ניכרת במדברות, יותר מבישוב, שהרי שם הרגיעה לילית, ובו תרמוש כל חיתו יער הקטנים עם הגדולים, וכפירים השואגים לטרף. ועוד י"ל, דכתב מדברות בין ימים ונהרות, למלתא דר' יהודה. דלא תימא דר"י את"ק דכלל כל הימים כאחד פליג, וקאמר דלא כל הימים שוים, כי הרואה את הים הגדול מברך ברכה אחרת, דאינו כן, שאף הת"ק מודה לר' יהודה, ורוב הימים קאמר, וכמו שאוכיח לקמן:

4רבי יהודה אומר וכו' . מדכל הפוסקים פסקו דין זה (עיין שו"ע או"ח סי' רכ"ז ס"א) , ש"מ דלא פליג את"ק. ואע"ג דקאמר רי"א ולא קתני אמר ר' יהודה, אין קושיא, שהרי לא קאי אמילתא דת"ק, אלא דין חדש קאמר, והראיה דלא קתני רי"א על ים הגדול וכו', דהוה משמע דעל הימים דת"ק קאי, וקא פליג עליו, דעל ים זה אינו מברך כמו על שאר הימים, אלא קתני הרואה את הים הגדול וכו', דומיא דריש פרקין דקתני הרואה, על כי הוא ריש עניינא כמוהו. ואין לומר דפסקו כמותו אע"ג דפליג, משום דבש"ס פירשו סוף דבריו, דגרסינן התם (דף נט:) לפרקים עד כמה, אמר רמי בר אבא אמר רבי יצחק עד שלשים, ע"כ. שהרי הוצרכו לפרש האי משום הת"ק, דאף הוא ס"ל הכי, שאינו מברך ברכת הראיה דימים ונהרות ודומיו, כי אם לפרקים, כמסקנת הפוסקים (עי' שו"ע או"ח ריח ס"ג, רכד ס"ב) :

5הים הגדול . התי"ט רצה לומר, דשלא כדין פסק הרב, שזה הים הוא שהולכים בו ממצרים לא"י, לפי שאין זה אלא הים אוקינוס המקיף את העולם. ואני אומר דעל שניהם מברך, שזה הים שהולכים בו לא"י, הוא נעשה ממימי אוקינוס עצמו, שהציף ועלה בימי דור אנוש, והגיע עד עכו, ועד יפו, ועד קלאבריא, ועד כיפי ברבראיה, דהכי מבואר במדרש (בר"ר פכ"ג ד ירושלמי שקלים פ"ו ה"ב כו.) . וכל אלו המקומות הם על שפת הים הזה שהולכים בו לא"י. ויונתן בן עוזיאל בתרגומו, קרא לים הזה ים אוקינוס, וגם אמר שבו נקוו מימי בראשית, כי ז"ל על פסוק (במדבר לד, ו) והיה לכם הים הגדול וגבול וגו'. ויהוי לכון ימא רבא אוקינוס ותחומיה, אינון מי בראשית, עם מייא קדמאי דהוון בגויה. וכה"ג הוא בתרגום ירושלמי. ואין זה אלא מפני שעיקרו נעשה מאוקינוס המקיף, שבו נקוו מימי בראשית, כמ"ש. ור' יהודה עצמו במסכת פרה (פ"ח מ"ח) ובמסכת מקואות (פ"ה מ"ד) , קרא ים הגדול, לים שנקוו בו מי בראשית, והוא השם שקרא הכתוב לים זה של א"י, לפי התרגום הנ"ל. הרי מבואר דביה איירי וכמ"ש:

6לפרקים . פרקי השנה, הם החדשים, וסתם חדש ר"ל שלשים יום. והיינו דלפרקים פירושו, מל' לל' יום:

7ועל שמועות רעות . ובטובות קתני בשורות טובות, כי סתם לשון בשורה מורה שבא אליו מבשר טוב לכתחילה לבשרו, אבל לשון שמועה, משמע שכך שמע מאנשים שהיו אומרים, אע"פי שלא באו לכתחילה לבשרו. ורמז לנו דלא ירגיל אדם עצמו לילך לכתחילה לבשר בשורה רעה לחבירו, משא"כ בבשורה טובה. ועוד יכולים אנו לומר, דשינה בלשונו בין הטובות לרעות, לרמוז דלא דמו, דהטובות אשר יברך עליהם הטוב והמטיב, היינו כשהם טובות לו ולאחרים דווקא (עי' דף נט:) , משא"כ הרעות, דמברך עליהם ברוך דיין האמת בכל ענין: