הון עשיר על משנה דמאי ו:ז

1שנים שבצרו את כרמיהם . כרמם לא קתני, דהוה משמע כרם אחד אשר הם שותפים בו, אלא כרמיהם, דפירושו שכל אחד היה בוצר הכרם שלו, אלא שמכניסים הענבים לתוך גת אחד, ומכיון שנותנים אותם בגת לדרכם עדיין לא הוקבעו למעשר, דתנן (מעשרות פ"א מ"ז) היין משיקפה, וכאשר יקבעו הענבים בהיותם יחד תוך הגת, אחר שיקפה היין ויחלקו היין אח"כ, אין ברירה עתה שיהיה החלק שלקח המעשר, חלקו ממש מהענבים אשר השליך בתוך הגת, ולכן מחמרינן עליו על כי נתחבר לבלתי מעשר, ומעשר את שלו וחלקו, פי' דחלק משלו עוד יעשר בכל מקום שהוא, פי' בין שיהיה זה החלק בידו בין שיהיה ביד חבירו, זה הוא שיעור פי' לשון המשנה לע"ד על פי הירושלמי, והשאר הוא תוספת ביאור להבין אם זה שהוא מעשר על שלו ועוד על חלק משלו, הוא שוה, או אם יש הפרש בין מה שהוא מעשר על שלו, למה שהוא מעשר על חלק ממנו. ופירשו דעל שלו הוא מעשר ודאי, וזה פשוט, ועל חלק משלו הוא מעשר דמאי, ופירוש דמאי זה הוא לפוטרו ממעשר ראשון ומעשר עני, אבל בתרומה גדולה הנה הוא חייב, דהטעם דאנו מחייבין אותו לזה התוספת, הוא מפני דחיישינן שמא בחלקו אשר לקח יש בו חצי מחבירו הבלתי מעשר, ונמצא לפי זה שכשעישר חלקו, לא עישר כל מה שהוא שלו, כי אם חצי משלו וחצי משל חבירו, ואסור ליתן חצי שלו הבלתי מעושר לחבירו הבלתי מעשר, ולכן צריך לעשר גם עליו המעשרות שמחוייב, חוץ ממעשר ראשון ועני, משום דאין ללוי ולעני ראיה לומר שיהיה כן כמו שאמרנו, כי הוא יאמר דמה שלקח היה הכל שלו, ומשעישרו ודאי אין אחריות של חלק חבירו עליו, ותו ליכא למיחש שמא הוא נטל כל חלק חבירו וזה הוא מה שעישר ודאי, ואם כן הוא מתחייב מן הטעם הנ"ל לעשר על חלק שלקח חבירו דמאי, דמכיון דלא אמרינן ודאי שהוא נטל כל חלקו, כמו כן לא אמרינן דנטל כל חלק חבירו, אלא לעולם מחזקינן ליה מעורבים חציו מזה וחציו, מזה כמו שהיו מתחילה בהיותם יחד בתוך הגת, ואין ספק שאם חבירו ימכור אח"כ את חלקו, בין לשותפו אחר שנעלם ממנו ולא ידע אם עשרו בין לאחר, שיתחייב לעשרו דמאי כדין הלוקח מעם הארץ, שהרי חיישינן דילמא מה שלקח מתחילה לחלקו היה הכל שלו, דלהחמיר אמרינן כן, אע"ג דלא אמרינן להפך שחבירו לקח כל חלקו אפילו להחמיר כמ"ש לעיל, ומדאמרינן כן נמצא דחצי חלק חבירו אשר עישרו דמאי בספק שהוא שלו, (ואינו) [ואם] כן אינו מעושר, שהרי עישר על של חבירו שלא ברשות ואין תרומתו תרומה, ואף אם ניתנה לכהן לא נפטר אותו הכרי ע"י תרומה זו, כי אבעיא דלא אפשיטא היא (נדרים) בפרק אין בין המודר דף ל"ו, אי בעי דעת או לא, בכי האי גוונא דתורם משלו על של חבירו, והראיה שהביא הכ"מ על הרמב"ם בפרק ד' מהלכות תרומות הפך זה, לע"ד אינה ראיה כלל, ע"ש ובש"ס ותראה האמת שאין כאן מקום להאריך בענין זה, והנני מציע לפניך לשון מסקנת הירושלמי (ה"ה כח:) ופירושו על פי דרכי, וזה הוא, המעשר מעשר את שלו ודאי, וחלקו בכל מקום שהוא דמאי, וחצי חלקו שביד חבירו משלו דמאי, ע"כ. ולע"ד האי וחצי חלקו וכו' הוא פי' וחלקו בכל מקום שהוא, וכמו שפרשתי לעיל, כי מה שפירש הר"ב חלקו של חבירו דוחק הוא, כי חלקו משמע שלו, ועוד דהעיקר היה חסר מן הספר, ועוד הואיל ולא נזכר במשנה לפי פי' הר"ב דין חצי חלקו, פשוט הוא שחלק חבירו דמאי: