הון עשיר על משנה דמאי ז:ז

1מאה טבל תשעים מעשר וכו' . ז"ל הירושלמי (ה"ז לג:) מה נן קיימין מאה טבל ותשעים מעשר, נוטל תשעים ושתים חסר עישור אחד, מאה טבל ושמנים מעשר, נוטל שמנים ושלש חסר שני עשרונים, מכאן ואילך על פי חשבון, ע"כ. ופירושו לע"ד הוא, שכשהטבל הוא מרובה על המעשר, לעולם אנו משוין אותו לו ומעריכים אותו לערך מאה ומאה, שהמעשר מפסיד אחד, אלא שהכא שהטבל מרובה, הטבל מפסידו, וכמו כן העודף על המעשר מהטבל כמעשר חשבינן ליה, ומשום הכי כשהם מאה טבל ותשעים מעשר, נוטל תשעים ושתים חסר עישור אחד, התשעים הם המעשר, ואוקמינן להדי תשעים מהטבל, ולערך אחד למאה אנו מוציאין ומוסיפין על התשעים של מעשר תשעה עשיריות, ואלו התשעה עשיריות אנו מוציאים אותם מהתשעים של טבל, ומפני שהטבל הם מאה, נותרו עוד עשרה מהטבל, ואלו אנו חושבים אותם כאלו הם מעשר, ומוציאים מהם אחד, ואחד ותשעה עשיריות הם שנים פחות עשירית, ואלו השנים פחות עשירית נתנים לכהן בתרומת מעשר. ובהיותם מאה טבל ושמנים מעשר, נוטל פ"ג פחות שני עשיריות, והוא ממש על פי ערך זה, כי נוקי שמנים דמעשר להדי שמנים דטבל, ולערך אחד למאה יוציא מהשמנים של טבל שמנה עשיריות, ולהיות כי של טבל מאה הם, ישאר עוד ממנו עשרים, וכאשר אנו חושבים אותם למעשר צריך להוציא מהם שנים לתרומת מעשר, ושנים עם שמנה עשיריות הם שלשה פחות שני עשיריות, והא דאמר מכאן ואילך על פי חשבון זה, שכל עוד שיוסיף הטבל על המעשר יותר, יפסיד הטבל, ועל פי זה האי לא הפסיד כלום דמתניתין, ר"ל המעשר לא הפסיד כלום, משא"כ במאה טבל ומאה מעשר, דהמעשר מפסיד האחד כמו שכתב הר"ב, והפסד זה ר"ל שצריך להוציאה מהלוי בעל המעשר וליתנה לכהן כתרומת מעשר. ואפשר שזו היא פי' הירושלמי דגרסינן התם (שם) אמר ר' יונה כיני מתניתא כל זמן שהטבל מרובה על המעשר מעשר לא הפסיד כלום, ע"כ. ולפי זה האי טבל מרובה, ר"ל מרובה איזה רבוי שיהיה, הן רב הן מעט, לא הפסיד המעשר כלום, כי אם הטבל ע"פ חשבון שכתבנו לעיל, זה היה נראה לכאורה פי' משנה זו על פי הירושלמי, ומ"מ איני מחליט שיהיה כן, על כי לא נתישב בלבי טעם השינוי שיש בין כשהטבל ישוה למעשר לכשהוא מרובה, ועוד שלפי דברי המפרשים ז"ל בירושלמי הנ"ל כיני מתניתא וכו', האי מעשר לא הפסיד וכו', אינו כן, אלא נקודו הוא מעשר, ואפשר שנתעלם ממני פי' אמיתי לירושלמי הזה, אבל אף על פי כן לא נתקררה דעתי בפירוש המפרשים ז"ל כי לכולהו אית להו פירכא, ובפרט לשון הירושלמי שכתבתי בתחילה אינו סובל פירושם כלל, לכן בתחינה ובקשה אשאל מאת ה' שיאיר עיני בתורתו להעמיד דין אמת לאמתו אכי"ר:

2תשעים טבל ושמונים מעשר . אצטריך לאשמועינן דמאה טבל ותשעים מעשר לאו דווקא הוא, ולמפרשים ז"ל דמפרשים מרובה מעשר יותר מתישב, דאתא לאשמועינן דלא דיינינן ליה כיש לו פרנסה ממקום אחר, עד שיהיה העדפת הטבל מגעת לעשרה דווקא כשני המנינים האלה, והא דלא סמך בבא זו לבבא דמאה טבל ומאה מעשר, והפסיק ביניהם במאה חולין מתוקנים, יש לומר משום דדמי לדסליק מיניה דנוטל, ומשום דהוא דומה לדסליק מיניה, איחר המעשר דוגמתו, אע"ג דבאותו ענין הוא הוא האוסר, ובזה נחה הרגשת התי"ט: