הון עשיר על משנה עירובין ד:ו

1היו שנים וכו' . שביררו ד' אמותיהם זה אצל זה, דכר' יהודה מוקמינן לה בש"ס דף מ"ו ע"ב:

2מקצת אמותיו . מעוט רבים שנים, ומכאן צ"ל דלמדו רש"י והר"ב לפרש שתי אמות, דמשמע שאם אינם מובלעי' אלא אמה שאע"פ שכל אחד יכול לטלטל באותה אמה, מ"מ אינם יכולים להצטרף לכתחילה לאכול יחד באמצע באותה אמה, כי בקל אתו להוציא ממנו כל אחד לכשנגדו הואיל והמקום צר. ואפשר דמסכה למדו כן, דבעינן אמה על אמה לראשו ורובו של אדם אחד, ואע"ג דהתם בעינן נמי טפח לשלחנו, ש[א]ני התם דשם דירה בעינן, ובלי שלחן אינה חשובה דירה:

3היו שלשה והאמצעי מבלע ביניהם . מדתנן מבלע ביניהם ולא תנן בהם, ש"מ דעיקר מקום האמצעי הוא בין זה לזה ממש, שארבע אמות של שניהם כלים אצלו משני צדדיו ממש, ושהוא בירר הארבע אמות שנים מימינו ושנים משמאלו, והם ביררום מרחוק ממנו ד' אמות אחד מימינו ואחד משמאלו כזה , כן נראה מלשון המשנה. דאי תוקמא למתניתין בחד עינינא, שאין בין הראשון לשלשי כי אם ו' אמות כמו ברישא דאין בין השנים כי אם ו' אמות, והכי קאמר היו שלשה בני אדם באלו הששה אמות דאיירינן ברישא דמתניתין, קשה דלמה יאסרו החצונים זה עם זה, וכי גריעי מאם לא היה שם שום אדם. אבל מ"מ קשה אף לפי זה דמאי קמ"לן פשיטא, דהיתר האמצעי עם כל אחד מהחצונים הרי הוא מפורש בהיתר דרישא, ואיסור החיצונים יחד נמי אנו למדים אותו מרישא, דתנן ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חבירו דהכא אין להם קרקע משותפת לשניהם כלל. ואם אמת הוא הדקדוק שדקדקנו לעיל, שיש הפרש בין כשהקרקע המשותף הוא אמה לכל אחד או לא, יש לאוקמי למתניתין כשאין בין הראשון לשלישי כי אם ז' אמות, ושסדר עמידתם כזה דנמצא שהאמצעי הוא מובלע ביניהם לגבי הב' שהרי הוא עומד בסוף תחומו ממש, אבל לגבי הא' הוא מבלע בו אמה אחת והיא האמה הא' שמצדו הסמוך לב', שהיא האמה הרביעית של הראשון, שאין הא' רחוק ממנו כי אם ג' אמות, ונמצא לפי זה שהאמצעי והא' יש להם ג' אמות בשתוף, וכן האמצעי עם הג' יש לו ב' אמות בשתוף, אבל הא' עם הג' אין לו כי אם אמה אחת משותפת, ואשמועינן מתניתין דאע"פ שיש להם אמה אחת בשתוף אינו יכול הא' להתקבץ עם הג' לאכול בהעמיד עמו את האמצעי, ושישב הג' באותה האמה המשותפת לשלשתם, והא' והאמצעי ישבו בשני אמות אחרות המשותפות לשניהם, דנמצא שיש לכל אחד אמה משותפת, דבעינן שיהיו כל האמות שאוכלים שם משותפות לשלשתם. וקמ"לן נמי דלא נאסור האמצעי עם כל אחד מהם מטעם זה, שמא יתחברו כלם יחד כי יאמר האמצעי מה לי להשתמש עם כל אחד בפני עצמו מה לי בשניהם כאחד, דהוה ליה גזרה לגזרה. אבל עדיין הדבר קשה, דבשלמא ברישא דתנן בפירוש מביאין ואוכלין באמצעי, אפשר לדקדק דקדוקים אלו ולאסרם להסב יחד כשאין שותפות ביניהם כי אם של אמה אחת, אבל הכא תנן מותר ואסור סתם, דמשמע כל תשמיש, ואין הדעת סובל ששותפות חבירו המרובה או המועט יאסר עליו המקום המותר לו משום גזרה שלא יוציא למקום האסור, ואע"פ שגם לזה יש במה לתלות, מ"מ אין דעתי החלושה מתיישבת בזה, ואפשר לומר דהתנא ארישא סמיך, והאי מותר ואסור ר"ל הנזכר ברישא דהיינו הסיבת האכילה. הן אלו הדרכים אשר חשבתי בישוב משנה זו על כי בעיני היא כלה מקשה, אבל אין בי כח להחליט איזה מהם הוא דרך הישר: