הון עשיר על משנה כלים יז:ב

1החמת . ישנה, שיעורה ליטהר, בפקעיות של שתי. ופירושי קמפרש, אם אינה מקבלת של שתי. הוא שנטהרה, ובזה נדע דבישנה ליטהר מיירי, דלא תימא דבחדשה ליטמא קאי, דקמל"ן דכשתפרה עד שתהא ראויה לקבל פקעיות של שתי אז תקבל טומאה ולא קודם, דאינו כן אלא דינו הכי בישנה, אעפ"י שבחדשה מיד שמקבלת פקעיות של ערב מקבלת טומאה אע"פי שעדיין אינה ראויה לקבל של שתי שהם קטנות משל ערב. וטעמא דמלתא י"ל, דבהיות חדשה מיד שהגיעה לכלל קבלה נטמאת אעפ"י שאינה מקבלת דבר קטן, דנימא דלדבר גדול לבד בעי לה, אבל מכיון שגמר לתפרה עד שתקבל הדבר קטן כבר גילה דעתו שלדבר קטן בעי לה, ולכן מכיון שניקבה בענין שאינה ראויה לקבל עוד הדבר קטן, בטל שם כלי מעליה אעפ"י שעדיין מקבלת הדבר גדול. וחילוק כזה אבל הפך מזה מצינו בתוספתא (ב"מ פ"ו ה"ב) והביאה הר"ש וז"ל: החמת חדשה אעפ"י מקבלת רמונים טהורה, תפרה ונקרצה שיעורה ברמונים, ע"כ. הרי שיש הפרש בין חדשה לישנה, אלא דס"ל לבעל התוספתא דכל שלא באה עדיין לכלל כלי בעינן שתקבל דבר גדול, ולכן אעפ"י שכבר מקבלת רמונים טהורה, אבל משבאה כבר לכלל כלי אינה יוצאת מידי כלי בדבר קל, דהיינו שכשנקבה אבל עדיין מקבלת רמונים שתהיה טהורה, אלא לעולם יש עליה תורת כלי עד שתנקב במוציא רמון, אבל תנא דמתניתין ס"ל בהאי דהוי להפך, מהטעם שכתבתי. וכה"ג יש לפרש שאר הבבות ורבן גמליאל מטהר. לבית רעי חדש שאינו מקבל משקין, מפני שאין מקיימין אותו. כך, אעפ"י שנראה דכוונתו היתה להניחו כן, מפני שאינו ראוי לעשות בו אף צרכיו הגדולים דמתוך שהוא דוחק עצמו לגדולים בא לידי קטנים כמ"ש רש"י בברכות דף כ"ג, ות"ק ס"ל דאפשר דבעי ליה לנערים וכמ"ש הרמב"ם בפירושו. שדרכם לעשות צרכיהם הרבה פעמים ביום, וכדי שלא יתמלא מהר וילכלכו הבית בצואה הניח הנקב שיצאו המי רגלים דאין בהם כל כך לכלוך ובמעט מים מבטלם. א"נ מתוך דהוא מוכן לנערים אין דרכם לעמוד עליו לעשות צרכיהם אלא כשתאותם מרובה שאינם צריכים לדחוק עצמם בענין שיבאו לידי קטנים, שאין להם דעת לילך מיד שנתעוררה תאותם מעט כדרך הגדולים שלא לעבור על בל תשקצו בענין שמוכרחים לדחוק עצמם כדי למלאות תאותם אשר נתעוררה לעשות צרכיהם שע"י זה באים לידי קטנים, ומשום הכי ס"ל לת"ק דמקיימים אותו כך אעפ"י שאינו מקבל משקים, כי מ"מ ראוי היא לנערים כמ"ש. זה היה נלע"ד לפרש אילולי שקשה מאד בעיני להרבות במחלוקת בין ת"ק דמתניתין לתוספתא, אבל יהיה מה שיהיה אף הרמב"ם בחבורו פ"ז מה' כלים (ה"ו) פירש למתניתין בשני עניינים, שהרי כתב ז"ל: כמה שיעור הנקב שינקב כלי העור ויטהר, החמת משתנקב כמוציא פקעיות של שתי, ואם אינה יכולה לקבל של שתי הואיל ומקבל של ערב מקבלת טומאה עד שתינקב רובה, ע"כ. ולכן יש לתמוה מהתי"ט שתמא על הרמב"ם שהעתיק בחבורו המשנה כלשונה שהרי עינינו רואות שאינו כן ובפ' ששי מהלכות הנ"ל (ה"ח) העתיק שארית המשנה בענין אחד לבד דשם כתב ז"ל: בית קערות שאינו מקבל קערות הואיל ומקבל התמחויין הרי זה מקבל טומאה וכן בית הראי שאינו מקבל משקין הואיל ומקבל את הראי הרי זה מקבל טומאה, ע"כ. אבל גם זה דוחק לפרש עיקרא דמתניתין על כלי חדש באיזה זמן ראוי לקבל טומאה, שהרי המשנה הקודמת לזאת והבאה אחריה, בכלים שנטמאו כמה הוא שיעורן ליטהר איירי. ועוד דלשון האעפ"י דחוק מאד. ולכן עלה במחשבתי לפרש בדרך אחרת, והוא דידענו דיש כמה מיני כלים דכל שידענו שעתיד לעשות בהם מלאכה אחרת כדי לגמרם אינם מקבלים טומאה עד שיגמרם, ויש מהם דלא אמרינן הכי, אלא כל שראוים לדבר אחד אעפ"י שעל הרוב אותם הכלים צריכים לדבר אחר כדי שיהיו ראוים לאותו דבר בלי דוחק, אעפ"כ אמרינן מקיימין אותו כך ומקבלים טומאה אפילו בהיותם כך. והנה זה פשוט לבקי במסכת כלים בלי שאעתיק שום משנה על זה, ולכן על פי זה יובן המשנה והתוספתא בדרך אחד אע"ג דמ"מ חולקים זו עם זו כמו שאוכיח, הנה זה יהיה לכל הפירושים דא"א להמלט מזה: וזו היא פי' המשנה החמת שכבר הוא מתוקן כתיקונו שיעורו. לצאת מתורת כלי, בפקעיות של שתי. ואם זו החמת של עור, מתחילה כשהפשיטה מן הבהמה ניקבה בענין שאינה מקבלת של שתי, אע"פ שאין נקביה גדולים כל כך, שיכולה לקבל של ערב, טמאה. כך כמו שהיא, ולא אמרינן בהיות נקביה דקים עד שיכולה לקבל של ערב הוא עתיד לתקנה עד שתקבל של שתי, וכל עוד שלא תקנה ה"ל ככלי שלא נגמר וטהור. לא אמרינן הכי אלא אמרינן מקיימו אותו כך ומקבל טומאה מיד, ופשוט הוא שאם יקבל טומאה כך צריך שיעור אחר לטהרו, ויהיה השיעור שכתב הרמב"ם שתנקב רובה, וכ"ש אם נקביה גדולים כל כך שאינה מקבלת אפילו של ערב, דלא אמרינן שיתקננה עד שתהיה ראויה לשתי ונמצא שעדיין לא נגמר, דזה דבר רחוק, אלא אם אנו רואים שמשתמש בו בדברים גדולים שאינם יוצאים דרך אותם הנקבים, אמרינן מסתמא מיחדו להם והוי טמא עד שתנקב ברובו, דאז אף אם נשתמש בו לדבר שאינו יוצא דרך אותו נקב הגדול בטלה דעתו, דאינה ראויה החמת הזאת הקרועה ברובה להקרא בשם כלי. ועל דרך זה נפרש שאר הבבות, אלא שאצלם לא הזכיר התנא כמה שיעורם ליטהר בשכבר נקרא עליהם שם כלי, ולא הזכירם הכא אלא אגב דחמת, וחמת עצמו הזכירו אגב שהזכיר שיעורו ליטהר בשכבר נקרא בשם כלי, דשם הוצרך לאשמועינן מהו דינו כשמתחילה אינו ראוי לאותו שיעור שנתן בו לטהרו, דלא נטעה לומר דאף מתחילתו שיעורו בהכי, דאינו כן אלא כמו שאמרנו. ואפשר דהאמת עם מי שאומר דר"ג אשלשתן פליג, ושמשום הכי הזכיר התנא את שלשתן. וטעמו דר"ג פשוט הוא, דס"ל דכשהגיע החמת לקבל הערב, והבית קערות לקבל תמחויים, והבית ראי לקבל הראי, אמרינן ודאי אין מקיימים אותם כך ועתיד לגמור אותם עד שיהיו ראויים לכל המבוקש, ואפילו ישתמש בהם עתה למה שהם ראויים אינם מקבלים טומאה, דאמרינן תשמיש עראי הוא ועדיין לא באו לכלל כלי, ואם לא הגיעו לכלל זה ואנו רואים שמשתמש בהם למה שהם ראויים, אפשר דאף ר"ג מודה דלהיות חסרים מלאכה גדולה אמרינן כבר גמר בדעתו להשתמש בו לאותו דבר הראוי ולאותו דבר חשוב כלי, ואינו רוצה עוד לשנותו לכלי אחר להביאו לידי חמת הראוי לקבל פקעיות, או כדי לקבל תמחויים וכדומה, או לקבל ראי, ולכן כבר נחתה עליו טומאה עד שיתקלקל בענין שלא יהיה ראוי אפילו לאותו דבר או דומה לו. וסברת התוספתא תהיה על פי דרכנו כך, החמת חדשה, אעפ"י שמקבלת רמונים, כל שיש בה עדיין נקבים אפילו קטנים היא טהורה, דאמרינן ודאי עתיד לתקנה וכל זמן שלא תקנה אין החמת נקראת כלי לקבל טומאה, וזו דומה לסברת ר"ג, אבל לא דומה ממש משום דאעפ"י מורה דכ"ש כשיהיו נקביה גדולים שהיא טהורה, ומשתקנה ונקראת עליה שם כלי אז לא נטהרה עד שתנקב במוציא רמון, דס"ל דאין נקב קטן מוציאה מידי כלי מאחר שנקרא עליה שם כלי אעפ"י שמעכב עליו מתחילה להקרא בשם כלי. וכה"ג מצינו בפ"ה משנה א' בתנור גדול, דמתחילתו לא נקרא כלי עד שיהיה בו ארבעה טפחים ופחות מכאן לא הוי כלי, ובהיותו בר שבעה ונשבר כל זמן שישאר רובו אע"ג דלא הוי ארבעה אלא מעט יותר משלשה וחצי עדיין הוא כלי והוי טמא. ובשיעור זה של מוציא רמון כבר עינינו רואות שיש בו מחלוקת, שמשנתנו לא ס"ל הכי אלא חמת שבא כבר לידי כלי טהרתו היא כשתנקב כמלא פקעת של שתי, ואף הרמב"ם לא הזכיר שיעור זה דרמון כלל. ואין לומר דהכל הוא שיעור אחד, שהרי באותה תוספתא פליג ר"א וקאמר שהוא בפקעת של שתי שמשקלה עשר סלעים ויהיה זו סברת התנא דמתניתין. זה הוא הנלע"ד כוונת התנא, וה' יצילני משגיאות אשר הוא בוחן לבות וכליות וגלוי וידוע לפניו שלא להרבות בכבודי אני ממציא סברות חדשות, כי אם לכבוד רז"ל הקדושים אשר רוח ה' דבר בם ובלי ספק שלא שינו לשונם הקדוש לדבר בלשון סתום כלשון בני אדם, אלא הטיבו כל אשר דברו בדקדוק ועל פיהם אומר אני, ונלע"ד שזו היתה כוונתם ממש לפי פשוטם של דברים שבענין זה לשונם מדוקדק, וברוך היודע אם שגיתי ובחסדו הגדול בטחתי שלא אענש על זה כמשאז"ל (במד"ר פ"ב ג, ועי' ע"ז כב: תוד"ה רגלא) על פסוק (שה"ש ב, ד) ודגלו עלי אהבה. אף כי מ"מ השוגג צריך כפרה כי עונותי אשר הם מסך מבדיל ביני לבין קוני הם סיבת שגגת התלמוד, כמו שכתבתי מלתא בטעמא בהקדמת משנת חסידים הנקראת עולם קטן בפ' י"ו ע"ש: