הון עשיר על משנה כתובות א:א

1כתובות כתובות יש בו שלשה עשר פרקים כנגד י"ג מדות שהתורה הנקראת כתובה כמ"ש רז"ל נדרשת. ועוד איתא במאורות נתן בסי' נ"ה בסוד הכתיבה, דשייכים לה חמשה אלהים ארבע יודין וארבע אותיות שם הויה, והנה הם בין הכל י"ג. ואין לתמוה איך נרמזו ענייני התורה וכתיבתה במסכתא זו, שהרי אמרו רז"ל (תענית פ"ד מ"ח) ביום חתונתו זה מתן תורה: בתולה . עיין מ"ש בפ' י"ב משנה א':

2ליום הרביעי וכו' ליום החמשי וכו' . ביום לא קתני אלא ליום, לרמוז דעיקר הנישואים שהוא הבעילה לא הוו ביום רביעי וביום חמשי ממש כדהוה משמע אי הוה קתני ביום, אלא סמוך ליום הרביעי וסמוך ליום החמשי דהיינו בלילות הבאות אחריהם כדאיתא בש"ס (דף ה.) . ורמז יש לנו בזה באות הלמד כי מתחילת ליל רביעי עד חצי הלילה של חמשי, וכן מתחילת ליל חמשי עד חצי הלילה של ליל ששי, שהוא הזמן הראוי לזווג וכמ"ש בברכות (פ"ב מ"ה) בד"ה בלילה הראשון, וכמבואר בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת השכיבה פרק י"א פיסקא ד', יש שם שלשים שעות כמספר הלמד. ואל תתמה מזה שיהיו כל ששה שעות ראשונות של הלילה נקראות גם כן בשאלה על שם היום שעבר, שהרי בפירוש אמרינן בש"ס דברכות דף ד' ע"א רב אשי אמר בפלגא אורתא דתליסר נגהי ארבסר הוה קאי, הרי מבואר דאע"ג דלפי האמת בכל התורה כלה חוץ מבמוקדשים היום הולך אחר הלילה וכדאמרינן בפ' אותו ואת בנו (חולין פ"ה מ"ה) , מ"מ בהשאלה איכא למימר איפכא עד חצי הלילה, ולפיכך לא קאמר רב אשי בפלגא אורתא דארבסר אע"ג דבאמת כך הוה, אלא בפלגא אורת' דתליסר נגהי ארבסר. וקמ"לן התנא בזה דעיקר תקנה זו של יום רביעי וחמשי לא נתקנה אלא כדי שתהיה הבעילה בזמן הראוי והוא בליל חמשי ובליל ששי, וכן אמר בר קפרא בב"ר פ"ח רביעי אור לחמשי חמשי אור לששי ע"ש. לבתולה מפני שני טעמים, והם כדי שישכים לב"ד קודם שתתקרר דעתו, וכדי שתבעל ביום שנאמר בו ברכה לדגים כדאיתא בש"ס (דף ה.) . ולאלמנה משום טעם אחד, כדאיתא התם כדי שתבעל ביום שנאמר בו ברכה לאדם, ואע"ג דאיכא נמי לבתולה טעמא דשקדו (דף ב.) , ולאלמנה כדי שישמח עמה כ"כ ימים כדאיתא בש"ס (דף ה.) טעם זה, לא רמזו לנו התנא במשנה, משא"כ הבעילה שהזכירה בפירוש שאם היה לו טענת בתולים וכו' שזה לא ידע אלא ע"י הבעילה, כי באמת עיקר התקנה מפני שעת הבעילה נתקנה כדאמרן. והוצרך התנא לרמוז זה באמרו ליום ולא ביום, כדי שלא נטעה לומר דבו ביום הם נבעלות, דאינו כן דאע"ג דתקנו לבתולה שתנשא ביום רביעי ולאלמנה ביום חמשי, לא משום זה הן נבעלות ביום, כי אסור לשמש מטתו ביום (נדה יז.) אלא הם נבעלות ליום הרומז ללילה הבא אחריהם וכדאמרן. ועוד רמז לנו התנא בלמד זו שהיא רמז לחי, במקום הבית שהיא רומזת למת, כמשאז"ל (ברכות סד. מו"ק כט.) הנפטר מחבירו לא יאמר לו לך בשלום בבית, אלא לך לשלום בלמד, והנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום בלמד, אלא לך בשלום בבית(ו). שהנושא אשה כדי להוליד בנים מוציא עצמו מכלל מתים, דמי שאין לו בנים חשוב כמת (נדרים סד:) , וזוכה לחיים עמה וכמשאז"ל (בר"ר פי"ז, ב) כדכתיב (קהלת ט, ט) וראה חיים עם האשה וגו', הרי מבוארת הלמד הזאת בדרך הפשט ובדרך רמז. ועוד איכא למימר בדרך דרש, דהנושא אשה זוכה ללמד שהוא למוד התורה, משא"כ כששרוי בלא אשה, כמשאז"ל (יבמות סב:) על פסוק (איוב ו, יג) האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני. ודרוש זה לא היינו עושים אותו אי הוה קתני ביום בבית, חדא דלא סלקא דעתין לזה כי אין שם שינוי בלשון, ועוד דאפילו הוה הלשון משונה הייתי אומר דעל שם שביתו זו אשתו (יומא פ"א מ"א) קתני הכי. וע"ד הסוד נמי איכא למימר, דרמז לנו בלמד הזאת לעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, כי אמו היא סוד הלמד כידוע ליודעי חן, כל זה צריך לפרש לפי גרסתנו, אבל בסדר המשנה דירושלמי אין אנו צריכים לזה דהתם גרסינן ביום בבית:

3ואלמנה . כשהיא אלמנה מן הנשואין יש לה דין בעולה אף על פי שלא נבעלה, משום הכי לא קתני בפירוש ובעולה ליום חמשי, אלא אלמנה, כי שמה מוכיח עליה, כמ"ש לקמן דכשאין כתובתה אלא מנה דהוא מן הנשואין איירי, ולכן ליכא למטעי ולפרשה במן האירוסין כשאין לה שם לווי או שמוכח כן מתוך הענין: