הון עשיר על משנה כלאים ו:ח

1הקנים היוצאים מן העריס וכו' . הנה משנה זו צריכה ביאור רחב על כי קשה לי בה למה נצרכה, דהא ענין זה לכאורה הוא הענין עצמו הנזכר במשנה ה' המדלה את הגפן על מקצת אפיפריות, וא"כ הוא למה לא עריב ותני דין זה התם המדלה את הגפן וכו' וחס עליהם לפסקן מותר, עשאן כדי שיהלך עליהם החדש לא יביא זרע וכו', ואם הביא וכו'. וליכא למימר דהתם בגפן יחידית איירינן והכא בכרם ואין דיניהם שוה, דלא שייך חילוק זה אלא בדבר חומרא, אבל בקולא כגון הכא דחס עליהם לפסקן מותר, אין ספק דאם איתיה בעריס החמור כ"ש דאיתי בגפן יחידית הקל, ואין לומר דמהאי טעמא דווקא שנאו הכי גבי עריס כדי שילמוד הגפן יחידית בק"ו מיניה דאילו הוה תני ליה גבי גפן יחידית לא הוה אתי עריס מיניה, דא"כ הוא סיפא דתני עשאן כדי שיהלך עליהן החדש אסור למאי קתני לה הלא אתי בק"ו מגפן יחידית, וכי היכי דשתיק מרישא בגפן יחידית משום דאתא בק"ו מעריס הוה ליה לשתוק מסיפא בעריס משום דאתא מק"ו דגפן יחידית, אלא ודאי דלא ראי זה כראי זה ושהם שני עניינים וכל אחד מהם שייך בין בגפן בין בכרם: ולהבין זה צריך אני להקדים מאי דאיתא בירושלמי על האי מתניתא (ה"ג ל.) דהמדלה את הגפן על מקצת אפיפריות, והוא דגרסינן התם, חזקיה אמר משלשה ועד ארבעה היא מתניתא, פחות משלשה כסתום, משלשה ועד ארבעה משלים, ארבעה נחת הוא לה, עד היכן, ר' יעקב בר אידי בשם רשב"ל עד ד' אמות, ר' אחא ר' חיננא בשם רשב"ל עד ו' אמות, א"ר מנא אזלית לקסרין ושמעית ר' הושעיה בר שימי בשם ר' יצחק בר אלעזר אם היו שתי פיפירות מותר, אמר ר' חיננא ותני ופליג אם היה דרכו לפסע אסור, ותני כן רשב"א אומר אם היה דרכו לפסע בין פיפור לפיפור כפיפור א' הוא, ע"כ: ופירושו לעד"נ דזה הוא, חזקיה אמר דדין אפיפריות הנזכר במתניתין אינו אלא בהיוצא מן הגפן משלשה טפחים ועד ארבעה, דפחות משלשה הוא כסתום מן הגפן, והזורע תחתיהם קדש כמו תחת הגפן, אבל משלשה ועד ארבעה אינו כסתום, ומ"מ לא יביא זרע לשם אע"פ שהוא רחוק מעיקר הגפן שיעור הראוי, משום דאמרינן משלים, פי' דכוונתו הוא להשלים ולהדלות הגפן על פני כלם, ומ"מ הואיל ועדיין לא השלים אם הביא לא קדש, והיינו מתניתין. ארבעה נחת הוא לה, פי' כי אפיפירות אלו הם ארוגים שתי וערב כמו שפירש הר"ב וכמעט כל המפרשים, ושמם מוכיח עליהם כי אפיפירות הוא נוטריקון אפי פירות, דפירושו הוא פה וחורים, מלשון לחפור פירות [ו]לעטלפים (ישעיה ב, כ) , שע"י אריגה זו הם עשוים חורים חורים, וקצת מהאריגה הזאת היא הנותרת ויוצאה חוץ מן הגפן כדי להשלים, אבל מארבעה ולמעלה אמרינן נחת הוא לה, דאין כוונתו לדלות עליו הגפן, אלא שארגו כדי לעשות נחת לכרם, שישבו הקנים אשר היא מודלית עליה תכופים וסמוכים, ושלא יתרחבו זה מזה יותר מן הראוי מחמת נענוע הכרם מהרוח וכיוצא בו, ומשום הכי מארבעה ולמעלה יהיה מותר לזרוע תחתיהם, ועד היכן אמרינן שכוונתו היא כך, מר אמר עד ד' אמות, ומר אמר עד שש אמות, אבל כשאורך אריגה זו אשר עליה מודלית הגפן היא יותר משיעור זה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אז לא אמרינן דהיה כוונתו במותר ההוא אשר הניח לעשות נחת לה, דאיננה צריך נחת כי הרבה קנים יש לה באורך אריגה זו לרחבה המעמידים אותם, ולכן יהיה דינו אז כמג' ועד ד' דאמרינן דכוונתו להשלים, ומשום דמתניתין סתם קתני ולא קא מחלק באורך העריס, משום הכי אוקמוה בג' ועד ד', דאין שיעור אורך העריס מעלה או מוריד בשיעור זה, א"ר מנא וכו' אם היו שתי פיפירות מותר, פי' האי דאמרינן מג' ועד ד' בכל עריס, וכן מד' ולמעלה בעריס שאריגתו ארוכה, שכוונתו להשלים, אינו אלא כשאין שם חוץ מהגפן כי אם פיפיור אחד, פירוש שורה אחת של חורים, דאין שם לרוחב העריס כי אם קנה אחד, אבל אם היו שתים דהיינו שני שורות של חורים שיש שם שני קנים, אז מותר להביא זרע אל תחת הפיפיור השני, משום דאמרינן דודאי להחזיק סכך העריס נתכוון ולא להדלות עליו, אמר ר' חנינא ותני ופליג, אם היה דרכו לפסע אסור. פירוש שלא היו כל הזמורות מודלות על הפיפירות מלמעלה, אלא הרבה זמורות היה מורידם תחת חור אחד ומעבירם תחת הקנה ומעלה דרך החור האחר ואז מעבירם על הקנה האחר, וזה הוא פירושא דלפסע, מלשון פוסע על ראשי עם קדש (עי' מגילה כז:) , דאף הדלית הזה אינה מתוחה כלה על הקנים כאדם רבוץ על דבר מה, אלא היא עשויה פסיעות פסיעות כאדם הפוסע, אסור, אע"פ שהם שני אפיפירות, דאמרינן דלעולם כוונתו להשלים, והא דהניח שנים, והיה די לו באחד, הוא משום דרוצה לפסע להעביר הזמורה תחת אחד כדרכו בכל הדלית, וצריך לו אחר להעמידה עליו בסופה, ותני כן רשב"א אומר אם היה דרכו לפסע בין פיפור לפיפור כפיפור אחד הוא. פי' ותני כן וכו' שאף אני מודה בזה וכו'. או אפשר דאף אלו הם דברי ר' חנינא דמוסיף ראיה לדבריו, וזה נראה עיקר. והר"ש גריס בירושלמי זה ששה טפחים, במקום שש אמות. ולא מצא לו תקומה עם הירושלמי המובא בפ"ז משנה ג' בענין אלו אוסרין ולא מקדשין וכו' מותר אפיפריות וכו'. אבל על פי מה שפרשתי יותר מתישבת הגירסא שלפני והיא שש אמות, ואף אם נגרוס ששה טפחים מ"מ פירושי עולה יפה עם אותו הירושלמי דפ"ז, משום דאין ענין ו' טפחים דהכא כענין ו' טפחים דהתם, דהכא בשיעור סכך העריס איירינן, והתם בשיעור עבודתו, כמו שפירש הר"ב והרמב"ם והר"ש עצמו. מכל זה יצא לנו דהאי מתניתין דאפיפירות איירי שהנותר מהגפן הוא ארוג באפיפיור אחד או יותר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, משא"כ במשנה זו דקנים דהם לבדם יוצאים שלא ע"י אריגה, ומשום הכי הכא דווקא כשחס עליהם לפסקן מותר, דכ"ע ידעי דמשום הכי הניחם ולא להדלות עליהם, משא"כ כשהם ארוגים דאף אם כוונתו משום דחס ושארגם כדי שלא ישברו, מ"מ הבני אדם הרואים כן אינם יורדים בקל לסוף דעתו, כי אומרים דאדרבא כוונתו הוא להדלות עליהם, שאם לא הניחם אלא משום דחס לא היה טורח לארוג אותם, וכל מה שאסרו חכמים לא גזרו אלא מפני מראית העין, ומהאי טעמא נצרכה הסיפא לומר עשאן כדי שיהלך עליהם החדש אסור, דלא תימא הואיל ואינם ארוגים אין בו משום מראית העין כל זמן שלא הלך עליהם החדש, משום דכ"ע סברי דמשום שחס עליהם הניחם כך אע"ג דאנן סהדי דלא היה זה כוונתו ויהיה מותר, או אפשר לומר להפך דקמ"לן דדוקא אם עשאן דהיינו שארגן דגילה דעתיה דלהדלותן בעי להו וכדתנן בפיפירות, אבל אם לא עשאן אף אם דעתו לכך שרי משום דאין בו משום מראית העין כמ"ש, וזה נראה עיקר.

2ומ"מ אין לדקדק הכי בעשאה דמשנה ט', ולומר דבעי דבר אחר מלבד הספוק, דהתם תיבת עשאה אתי שפיר על הספוק עצמו, משום דקתני נמי ספקה, משא"כ הכא דברישא קתני הקנים היוצאים דמשמע מעצמם, וה"לל הניחם כדי שיהלך וכו', ומדקתני עשאם ש"מ שעשה בהם איזה פעולה והיינו האריגה כמ"ש, והא דלא נאסרו כי אם ע"י מעשה והכא נאסר ע"י המחשבה לבד, הוא משום דהכא הספוק עצמו עשוי לכך ולכך בלי מעשה אחר, משא"כ התם בקנים דמן הסתם אינם מדלים עליהם אלא אם כן יארגו אותם: