הון עשיר על משנה כלאים ט:ח

1אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג וכו' . פירוש המשנה הזאת רבו למעלה, ולכל אחד מהם אית פירכא או מהש"ס או מהברייתות או מהסברא או מלישנא דמתניתין דוק ותשכח כי כן הוא. ולכן עלה במחשבתי הקלושה לברר הכח היפה שבכל הפירושים, שאין לו פירכא מדברי רז"ל ומתישב יותר על לישנא דמתניתין, ולתקן בגד נאה למשנה הזאת בפירוש מספיק אליה. וזה הוא, אין אסור משום כלאים מן התורה, כשאין הצמר והפשתים שוע יחד, דהיינו שנסרקו במסרק כאחד, דאז מילתא דפשיטא הוא דהוו כלאים בלי טוויה ואריגה, וכדתנן לקמן (מ"ט) הלבדין אסורין מפני שהם שועים. שנתחברו יחד על ידי השעיעה, שהרי תיבת שע מפורשת וכתובה כלה בתחילת תיבת שעטנז, אלא טווי וארוג דהיינו שטוו אותם יחד ואח"כ ארגו אותם יחד, אבל אם טוו אותם יחד לבד אין אסור לתפור בהם בגדים או לעשות מהם חגורות, וכן אם לא טוו אותם יחד אבל ארגו אותם יחד אין באותו בגד איסור מן התורה, שנאמר (דברים כב, יא) לא תלבש שעטנז. דבר שהוא שוע טווי ונוז (ערש"י שם) , פירוש דבר שהוא שוע לבדו, כלומר שנתחברו יחד על ידי הסריקה, אסרה תורה. וכן כשנתחברו יחד ע"י טווי ונוז, דהיינו הטווה והאריגה. וטעמא דשוע די לבדו, וטויה ואריגה בעינן שיהיו שניהם, הוא מפני דשע מפורש הוא, משא"כ הטויה שהיא בנוטריקון של הטית, וסמוכה לנז דפירושו אריגה, הכתוב אחריו. ומכיון שהטויה צריכה לאריגה כ"ש שהאריגה צריכה לטויה, שהרי מתחברים יותר על ידי הטויה מעל ידי האריגה, ומהאי טעמא אין לומר שתהיה הטויה מחוברת לשעיעה, ושאלו השנים צריכים שיבאו יחד ולא האריגה, והאי תנא מפיק יחדיו למלתא אחריתי, כמו שהיא שנויה בפ' כי תצא בספרי. ורשב"א אומר דהאי נז לא לאריגה אתא דמיחדיו מפיק ליה, ולדידיה הדברים האחרים דילפו בספרי כלם הם במשמעותא דיחדיו, ואין זה רחוק דוק ותשכח. ומחליף הנון בלמד, כי כן כתב הערוך בערך שע, ומפרש נז כמו לז, דמורה הכתוב בזה חומר העון, ומ"מ אף הוא מודה דהטויה צריכה נמי לאריגה, מדלא נכתבה בפירוש אלא נרמזה בטית, וכמו שכתבתי לעיל בדברי ת"ק. ובזה נתישבה הש"ס דנדה דף ס"א ע"ב, דגרסינן התם אמר רב אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימיה דעמרא ונתקיה, ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק, שפיר דמי, מאי טעמא מדאורייתא שעטנז כתיב, עד שיהיה שוע טווי ונוז, ורבנן הוא דגזרו ביה, וכיון דלא ידע אי נתקיה שרי, מתקיף לה רב אשי אימר או שוע או טווי או נוז, והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא, ע"כ. והוא דמאי דקאמר מר זוטרא ורבנן הוא דגזרו ביה, ר"ל כשהוא ארוג לבד דביה קיימינן, וכ"ש כשהוא טווי לבד, דשוע לבד הוא מדאורייתא וכדפירשנו במתניתין, ורב אשי הוה בעי מימר דכמו ששע הוא לבדו מפני שמפורש בקרא, שאף הטויה וכן האריגה ר"ל כל אחת לבדה היא אסורה מדאורייתא, וקבעו הלכתא כמר זוטרא דטויה צריכה לאריגה מדאורייתא, וכ"ש האריגה שצריכה לטויה, מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא לטויה עם האריגה במה שכתבה בנוטריקון לבד מחוברת אל האריגה, שאין הדעת מכרעת לחברה עם השעיעה מהטעם שכתבתי לעיל, ואין לומר דמדאורייתא כולהו בעינן, דא"כ מ"ש טויה משיעה ואריגה שלא נכתבה אלא בנוטריקון, ועוד דיש להקשות הקושיה חזקה שהקשה התוספות שם (ד"ה שוע) דלא משכחת כלאים בציצית לעולם, ולא אצטריך קרא להתירו. אבל באמרנו שהשיעה לבדה היא אסורה מדאורייתא, והטויה עם האריגה נמי אסורה בלי השיעה, משכחת לה שפיר כלאים דאורייתא בציצית, שהרי לכסות של פשתן שמטילים בו הלבן ממינו, שהוא פשתן כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה' ציצית (ה"ה) , הנה הוא טווי עם התכלת שהוא צמר, כי כן כתב בפ"א (ה"ו) שיהיה אחד משמנה חוטים, שבעה לבנים ואחד תכלת, וזה א"א אלא אם כן יטוה חוט אחד, מארבעה חוטים הנכפלים באמצע ונעשים שמנה כמ"ש בפרק ההוא, חציו לבן וחציו תכלת. ובפירוש השיבו לחכמי לוניל בתשובה שהביא הכ"מ שם (ה"ז) ז"ל, יש לטוות חוט אחד מקצתו תכלת ומקצתו לבן, ויש לו להכניס כל חוט וחוט בפני עצמו, וכופלו ושוזרו עד שיהיו ז' חוטין לבן וא' תכלת, שנאמר פתיל תכלת, פתיל א' ולא שנים וכו', ע"כ. ועשית הקשרים שאף הם מדאורייתא, דהכי אמרינן במנחות דף ל"ט אמר רבא ש"מ קשר עליון דאורייתא. הם כמעשה האריגה, שמרכיבים החוטים זה על זה, ויותר מתחברים החוטים על ידי קשרים מעל ידי אריגה, הרי שיש בציצית טויה ואריגה, ואי לאו דהתורה התירה הכלאים בו היה אסור לעשות ציצית לטלית של פשתן, ולא משום העברת החוט תכלת בנקב הטלית, דאין זה אלא תכיפה אחת, ואינה כלאים וכמו שמפרש רבא (שם) , אלא מפני הקשר, כי בהיותו מחובר אל הטויה הנה הוא כלאים ממש. ונתישב נמי בזה ברייתא דת"כ פ' קדושים, דגרסינן התם ובגד כלאים מה ת"ל, לפי שנא' לא תלבש שעטנז וגו' יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן, ת"ל בגד, אין לי אלא בגד מנין לרבות את הלבדים, ת"ל שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז, ע"כ. הרי מפורש דדבר שהוא שוע לבד כגון הלבדים, אסורים מדאורייתא. וטווי ונוז פירושו הוא כמו במתניתין, ותנא דברייתא נקט ליה אגב, דאי לא תימא הכי הרי מפורש שהראיה שהביא היא הפך ממה שרצה ללמד, ובמתניתין צריכין אנו לומר להפך דשוע נקט אגב, ומה שחסר במתניתין נגלה בברייתא דהשוע לבד אסור מדאורייתא, ומה שחסר בברייתא גילה במתניתין דטווי וארוג שניהם כאחד אסורים אף הם מדאורייתא, לבדים אסורים מפני שהם שועים, במשנה דלעיל שמעינן דאין הטויה לבד אסורה מדאורייתא אלא עם האריגה וכ"ש איפכא, וכדי שלא נטעה לומר שאף השעיעה צריכה לדבר אחר קתני דין זה דלבדים, ולא הוצרך התנא להביא ראיה על זה שהרי כבר היא מפורשת במתניתין דלעיל וכמו שפרשתי לעיל, ולא קתני לעיל בפירוש אין אסור משום כלאים אלא שוע טווי וארוג, כדי להאיר עינינו בלישנא דקרא שלא נטעה לומר דמדאורייתא שלשתן בעינן, ושנאמר דסמיכות דגדילים לשעטנז ס"ל דלמלתא אחריתי אתא, וכמו כן הטעם שלא נכתבה הטויה אלא בנוטריקון:

2פיו של צמר . פי' הרב פיו של בגד. וקשה מאן דכר שמיה דבגד, דיהיה פיו קאי עליו. ובירושלמי (ה"ה) גרסינן פיף, ופי' הר"ש בשם הערוך צלצול של צמר, והכי מסתבר:

3מפני שהם חוזרים כאריג . אין בידי לדקדק דברים אלו מפני שאיני יודע בגד זה מה מעשהו, ומהאי טעמא איני יודע אם איסורו הוא מדאורייתא או מדרבנן:

4רי"א . מלתא אחריתי על דבר אחת הנהוגה במקומו:

5משיחות של ארגמן . הרמב"ם פירש הם חוטי ארגמן שמקבצים (ב)[מ]הם הרבה, וקושרים אותם יחד בחוטי פשתן, ואסורים מפני שהוא מולל הפשתן ושוזרו עם חוטי הארגמן קודם שיקשרנו. ולכאורה פשטא דמתניתין הכי מוכח, דהאיסור בא מחמת עצמם ולא מחמת החגירה על החלוק כמ"ש הר"ב והר"ש, מדלא קתני לא יחגור במשיחות של ארגמן דומיא דסיפא דקתני לא יקשור וכו'. אבל מה אעשה שפירוש הר"ב והר"ש הוא מהירושלמי, שכן כתב הר"ש בפירושו ובירושלמי אמרינן משיחות של ארגמן אסורות, אית תני מותרות, מאן דאסר בגין אילין טורסייא דהוא מכפת, מאן דמתיר דו שנץ גרמיה והיא נחתא לה, ע"כ. כלומר דאגד בה לבד ואינה כופתה בחלוק, ועולה ויורדת, עכ"ל. ומ"מ ראיתי אחרי רואי שכשנדקדק היטב יש לפרש הירושלמי בגירסת משנתנו כפי' הרמב"ם. והכי קאמר, מאן דאסר בגין אילין טורסייא, והם החוטי פשתן המחזיקים חוטי הארגמן יחד, כי שרש פי' הערוך לשון מחזיק, והשין והסמך הם ממוצא אחת, דהוא מכפת, פירושו קושר לון, ומולל אותם קודם שקושרם כמ"ש הרמב"ם, ומאן דמתיר ס"ל שאין קושרין חוטי הארגמן בפשתן כלל, ומשום הכי מותרות תנן, דלמאי ניחוש שימלול אותם עם החלוק של פשתן הקשירה מהודקת זה אינו אלא היא עולה ויורדת בו וכפירוש הר"ש שכתבתי לעיל:

6מפני שהוא מולל עד שלא קושר . למאן דתני מותרות צ"ל דכשמולל החגורה בחלוקה קודם שיקשור, אינה מיהדק' שפיר, ויהיה זה פירוש מפני שהוא מולל וכו':