הון עשיר על משנה מעשרות א:ו

1הפרד והצמוקין . אין לי טעם לסדר זה כי אם סדר האלף בית, אבל הוא טעם דחוק:

2הפרד וכו' . כל השנוים מכאן ואילך, נמי הם בכלל בד"א במוליך לשוק וכו' (לעיל מ"ה) , והא דשנאו בסוף מתניתין דלעיל, משום דבשאר המשניות שמכאן ואילך אין לו מקום לקשרו עם הענין, כי צריך להרחיב דבורו בדרך אחר, כי במשנה הזאת הוצרך לשנות אעפ"י שמרח וכו', ובמשנה ז' הוצרך לשנות אעפ"י שירד וכו', ובמשנה ח' הוצרך לשנות הפלוגתא דשייכא בחילוק, ולפי זה לא שייך להביא ראיה מכאן לדעת הראב"ד דס"ל דאין דין זה של בד"א שייכא בדגן תירוש ויצהר, שבגמר מלאכתן תליא להו רחמנא. ועוד אין להוכיח דבר זה מדקדוק זה, על כי מצינו בהדייהו הפרד והחרובין ודומיו שאינם דגן תירוש ויצהר, וגם אין לומר דלא נאמר חילוק זה אלא במעשר ירק דרבנן, שהרי אף הבצלים ירק הם ולא חייבום רבנן בפאה אלא מפני שמכניסם לקיום, ונמנו הכא בהדי דגן ותירוש, ולכן צריכים אנו לומר דכלהו בחדא מחתא מחתינהו, ושלא נשנה הבד"א אחר הירק אלא מהטעם שכתבתי:

3והחרובין משיעמיד ערימה . אפילו בראש גגו מסקנא דירושלמי (ה"ד ד:) , וכ"ש בשדה, הכי משמע בירושלמי הנ"ל ועיין לקמן:

4משיעמיד ערימה . כתב התי"ט בשם הפי' שהזכיר, בראש גגו, והביא ראיה ממשנה (לקמן פ"ג מ"ד) החרובין עד שלא כנסם לראש הגג וכו'. ותמהני, דסתם דבורו והתיק ענין זה אחרובין ועליהם הביא ראיה, דלפי האמת אשלשתן קאי. ועוד דמכותלי ראייתו נראה דראש הגג דווקא הוא, ולפי הירושלמי שכתבתי לעיל לרבותא הוא, וכ"ש בשדה, וטעמא דהאי כ"ש נראה דתלויה בדרך העמידת הערימה, שדרכם היה להעמידה בשדה, ובראש הגג היה דרכם לשטחם. ולכן כשהעמיד הערימה בראש הגג ולא בשדה, מעשיו מוכיחין דעדיין לא נגמרה מלאכתן דצריך לשטחן, ואעפ"כ אמרינן דהוקבעו הואיל וכבר כנסן לראש גגו, והא דתנן והחרובין עד שלא כנסן לראש הגג וכו', צ"ל דאיירי שלא העמיד ערימה מהם בשדה, שאם היה כן כבר נקבעו. ועוד מסתמא כשדעתו להביאם לראש הגג, לא העמיד עדיין ערימה מהם כלל בשדה, דאם עשה כן למה לו להביאם לגג הרי כבר נתייבשו בשדה, כמו שאמרתי שכשהיו מיבשים אותם בשדה היו מיבשים אותם בערימה ומהפכים בהם עד שיבשו כלם, וכשהיו מיבשים אותם בגג היו שוטחים אותם מתחילה כדי שלא יצטרכו ליהפך בהם, ואפשר ליתן טעם לזה משום דבגג משתמרים יותר מבשדה, ומשום הכי דרכם היה לשטחם שם משא"כ בשדה. והא דלא נזכר באותה משנה כי אם החרובין, הוא משום דלא שייך הענין ההוא כי אם בהם, דהפרד והצמוקין אינם מאכל בהמה כמותם, ותמהני מהרמב"ם שלא הזכיר חילוק זה, כי לע"ד אין לאותו הירושלמי פי' אחר, דהכי גרסינן התם ההאי מתניתין, תני משיעמיד ערימה בראש גגו, ע"כ:

5משימרח . פי' הר"ב מיפה פני הכרי. ירושלמי דהכא (ה"ד ד:) . ותמהני שלא פירש כן בפאה (פ"א מ"ו. ועי' בשושנים לדוד) :

6ואם אינו ממרח עד שיעמיד ערימה . מלשון זה נראה דהעמדת ערימה דתבואה היא מאוחרת למירוח. ודבצלים קודמת לקפול, שהרי בהו תנן משיעמיד. והכא תנן עד שיעמיד. וצ"ל דקבעו רז"ל גמר מלאכה במלאכה מסויימת שאין אחריה מלאכה אחרת, וכשלא היה דעת בעל השדה לעשות אותה המלאכה המסויימת, קבעוה במלאכה אחרת הסמוכה לה אף אם אינה מסויימת כמו הראשונה, ולא חששו אם יהיה אותה מלאכה מוקדמת או מאוחרת, בהיותה גם היא מסויימת קצת יותר מן השאר באותו הזרע. ובנוסחא דירושלמי גרסי' משיעמיד, אף בתבואה:

7ואם אינו כובר עד שימרח . ובתבואה תנן משימרח, ועיין מ"ש לעיל:

8אף על פי שמרח נוטל מן הקוטעים ומן הצדדים וממה שבתוך התבן ואוכל . ש"מ דעדיין לא נגמר' מלאכתם של אלו אעפ"י שהכ[ר]י נמרח, ותימא דבפ' ה' משנה ד' תנן שהתורם בלבו על הקוטעין ועל הצדדין ועל מה שבתוך התבן, וכתב הר"ש דתנאי ב"ד הוא שאף אם לא היה בלבו אלא מן הסתם מועלת, ולפי משנתנו ה"ל תורם מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו דלכתחילה אסור. וא"א לדחות דברי הר"ש כלל כי מהתוספתא הם (תרומות פ"ג ה"ו) , ואפשר לומר דהואיל והתרומה קובעת למעשרות (לקמן פ"ב מ"ד) מדנתן דעתו לתרום ועדיין לא בירר אלו הקוטעין וכו' ש"מ דאינו רוצה לבררם עוד, ומשום הכי אז נקבעו כאילו נגמרה מלאכתם, ואף אם יבררם אח"כ ה"ל נמלך ותו לא מיחייבי כי כבר נפטרו, כי דמו לתאנים שעישרם על דעת לאוכלם כך ואח"כ נמלך ועשה מהם קציעות, דתו לא מחייבי כי כבר נפטרו, אבל כל זמן שלא נתן דעתו לתרום ועינינו רואות שאלו הקוטעין וכו' לא נמרחו, אמרינן מחר יברור אותם וימרחם כדי להוציא תרומה אחת על כלם, ולכן כל זמן שלא נמרחו לא נגמרה מלאכתם מקרו ושרי לאכול מהם עראי, אבל משנתרם הכרי נקבעו אף הם ע"י התרומה המועלת אף להם, והרי הם טבולים למעשרות: