הון עשיר על משנה מכות א:א

1מכות מכות יש בו ג' פרקים כנגד מכות בשלשה (סנהדרין פ"א מ"ב). וע"ד הנסתר הם כנגד התלתא רישין שהם הג' דיינים היושבים על הנלקה כמבואר בסוד המלקות של האר"י זלה"ה, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח הכוונות סדר מועד מסכת התשובה פרק ז': אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שאם נתאלמנה או נתגרשה ואם מתה יירשנה בעלה . התי"ט האריך בפירוש ענין זה כאשר יראה הרואה, אבל הנלע"ד על פי לשון הירושלמי והבבלי כך הוא הענין, והוא דבירושלמי (ה"א א:) גרסינן, ואין משלמין על הכתובה אבל משלמין הן טובת הניית כתובה, כיצד, אומד כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שמא תמות בחיי בעלה וירשנה בעלה או שמא ימות בעלה בחייה ויירש הלה את כתובתה, לפי כך משלם, ע"כ. וזה הוא מה שפירש הר"ב. ובבבלי (דף ג.) גרסינן, כיצד שמין, אמר רב חסדא בבעל, רב נתן בר אושעיא אמר באשה, אמר רב פפא באשה ובכתובתה, ע"כ. ופירושו לע"ד הוא, דס"ל לש"ס שזו השומא דשמינן אין אנו (אין) אומדין אותה באדם אחר, כנראה לכאורה מפשטא דירושלמי, אלא בבעל ואשתו אשר עליהם העידו אנו אומדין אותה, ובהא קמפלגי, דרב חסדא אמר שאומדין שומא זו בבעל, כמה היה נותן כדי לקנות מיד אשתו זכותה שיש לה בכתובתה שאם מת הוא או יגרשנה לא יתחייב ליתן לה כלום, שזכות זה היה קונה אותו במעט פחות ממה ששוה כתובתה להיות דהאשה מתגרשת בעל כרחה, והיום אחר שקנה זכותה יכול לגרשה ויפטר מלשלם כתובתה, והאשה כמו כן לא תמכור זכותה זו לו במעות מועטות מטעם זה, ועוד שזכותה רב לגבי זכותו שהוא אינו יורש אותה אלא במיתתה, והיא יפה כחה שמקבלת כתובתה במיתתו וגם בגירושיה, ואם דרך משל כתובתה אלף זוז היא לא תמכור זכותה לו בפחות משמנה מאות זוז, נמצא לפי זה שכל עוד שלא נתגרשה היה באפשר שהבעל יתפשר עם אשתו ליתן לה בשביל כתובתה שהיא אלף זוז אם תתגרש אח"כ בשמנה מאות זוז, אבל עתה שהעידו עליה עדים שכבר נתגרשה ונתחייב ליתן לה כתובתה ועדיין לא נתנה לה, הנה הוא מוכרח לשלם לה כתובתה משלם שהיא אלף, נמצא שהיו רוצים העדים להפסיד לבעל בעדות זה שני מאות זוז, ולכן אלו השני מאות זוז חייבים ליתן לו. ואפשר שזו היא נמי דעת הירושלמי שאומרת לפי כך משלם, דפירושו הוא על פי זה האומד משלם, ולא שישלם מה שאמרנו שהיה נותן לה, אלא מה שהיה מפסיד על פי זה האומד כמו שביארנו. ור' נתן ור' הושעיא ס"ל דאומדין אומד זה באשה הרוצה לקנות זכות בעלה בכתובתה, והוא שאם תמות לא תירשנה אלא שהרשות בידה לעשות בה מה שתרצה אף אם תמות קודם בעלה, ולהיות שהגרושים אינם תלוים ברצונה, ואם תעשה לו דברים שיצטרך לגרשה כמו כן לא תהיה לה כתובה ככל הנשים העושים שלא כהוגן היוצאות בלא כתובה, אין זכות זה מעלה או מוריד לה לשקלו עם זכות הבעל שרוצה לקנות עתה, וגם הבעל אינו מחשיבו למאומה להוזיל במכירת זכותו בשביל רבוי זכות זה שיש לה לאשה עליו, להיות זה תלוי ברצונו, ולפיכך נשאר בידנו שני זכיות אחד לבעל שמא תמות היא וירש כתובתה, ואחד לאשה שמא תתאלמן ותגבה כל כתובתה, ולכן כדי לקנות זכות בעלה מסתמא היא תתן עד חצי דמי הכתובה, דבענין זה הדבר שקול שאם ימות הוא נמצא שהפסידה ע"י קנייה זו חצי כתובתה שהיא היתה גובה הכל ע"י מיתתו בלי שתוציא הוצאות, ואם מתה היא אין הבעל מפסיד אלא חצי כתובה דאף כי משלם לה כלה מ"מ כבר קבל מאשתו חציה ממנה. או אפשר שאפילו ביותר מחציה תקנה זכותו להיות המיתה בקצירות ימים שכיחא בנשים יותר מבאנשים מכמה טעמים כמבואר לכל, ולכן כל אשר תתן האשה לבעלה לקנות זכותו נתחייבו העדים ליתן לבעל לדעת רב נתן, להיות כי זה הוא מה שהפסידו לבעל בעדות' שהעידו עליו שגירש את אשתו ונתחייב ליתן לה כתובתה, שלהיותה כבר מגורשת אינה קונה זכותו עוד דאינה צריכה לזה כי כבר היא גובה כל כתובתה. ורב פפא אמר כרב נתן דאומדין באשה כמה היא תתן כדי לקנות זכות בעלה, אבל לא אומדין אותה כמה היא תתן על כל זכות שיש לו עליה אף בנכסי מלוג, אלא בכתובתה דווקא, ואע"ג דאף זכות זה של נכסי מלוג היו רוצים להפסידו, מ"מ לא חשבינן ליה הפסד להיות שהיה חייב בפרקונה מחמתם כמבואר בפ"ד דכתובות משנה ד', ועל ידי עדותם זו כנגד ההפסד היו מרויחין לו זה החיוב שלא היה חייב עוד בפרקונה, משא"כ כתובה שלא היה לו חייוב תמידי מחמת שהיא בידו שיתפטר על ידי תשלומה שלא תקנו רז"ל כנגדה כלום אלא שעיקר תקנתם כך היתה שאין הכתובה ניתנת לגבות מחיים אלא ע"י גרושים:

2אלף זוז . לא ידעתי אמאי לא קתני מאתים זוז, אם לא שנאמר שרצה לקצר בלשונו, וכה"ג י"ל במנין דעשר שנים. אבל עתה קשה אמאי האריך במשנה דלקמן, ואפשר דשלשים יום נקט לרמוז על המלוה לחבירו סתם שאינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום (דף ג:) , ועשר שנים נקט לאשמועינן דהמלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו עד אחר שביעית כגון לשמנה שנים, אין השביעית משמטתו הכי איתא בש"ס (שם) , ולהיות דהיה צריך להזכיר שמנה שנים נקט עשר שהוא מנין מסויים, וגם קיצר בלשונו כמ"ש לעיל. ועל מנין המעות נמי נמצא ענין זה, כי נאמר דמטעם זה שהוצרך לומר ההמתנה של עשר שנים דלא שכיחי במעות מועטות, ריבה בהם ונקט אלף זוז דהוא מנין גדול ומסוים ולשון קצר, ומטעם זה במשנה דלקמן שלא הוצרך לזה, נקט המנין הראוי לכתובה שנזכרה לעיל שהם מאתים זוז: