הון עשיר על משנה פאה א:א

1פאה פאה יש בה שמנה פרקים, כנגד שמנה דינים עיקריים, דנזכרו בה. א', לקט. ב', שכחה. ג', פאה. ד', פרט. ה', עוללות. ו', זתי ניקוף. ז', מעשר עני. ח', צדקה. ועוד ראה ראינו, כי פאה בגי' אלקים, ושם זה, הוא בשדה אשר ברכו ה', כי בו שבת מכל מלאכתו אשר עשה בששת ימי בראשית, בכח שלש הראשונות הנזכרות בפסוק אחד (משלי ג, יט), והוא ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, ובדעתו תהומות נבקעו, וכאחת חשיבי. נמצא היות אחת למעלה, ושבע למטה, בין כלם שמנה: הפאה . מ"ש התי"ט בשם התוספות (נדרים ו: ד"ה ת"ל) דתחילת הקצירה לגבי פאה, הוי כקודם מירוח לגבי תרומה, מפני שתחילת הקצירה דווקא מחייב השדה בפאה, כמו המירוח בתרומה, ואחר שחל חייוביהו אז לא דמו תרומה לפאה. הכי מפורש בירושלמי על משנה זו ותמהני שלא כתבו בשמו:

2והבכורים . הקדים הפאה המאוחרת להם, על כי היא עיקר המסכת:

3והראיון . (הוא) [הא] דלא קתני והראיה, כדתנן (חגיגה פ"א מ"א) הכל חייבין בראיה. וכן תנן (עי' חגיגה ז:) עולת ראיה. י"ל למאן דמפרט ראית פנים (שם.) , דשינה בלשונו להורות דלא על תחילת הראיה קאמר, דאין לה שיעור מדאורייתא, שהרי צוה הכתוב (שמות כג, יז. לד, כג. דברים טז, טז) שלש פעמים בשנה יראה, אלא על המשך הראיה קאמר, דאין לה שיעור בשלשה זמנים אלו. ולמאן דמפרש לה על ראית הקרבן (שם.) , לא קתני הראיה שהוא שם מיוחד לעולת ראיה לבד, וכדתנן הראיה שתי כסף והחגיגה מעה כסף, דלא תימא דדוקא לעולת ראיה אין לה שיעור מדאורייתא, אבל החגיגה יש לה שיעור:

4וגמילות חסדים . זהו לשון הירושלמי (ה"א ב:) , וג"ח, הדא דתימא בגופו, אבל בממונו יש לו שיעור, ואתיא כיי דמר ר' פלוני וכו' נמנו באושא וכו', ע"כ. וכתב הר"ש והביאו התי"ט, שאין כוונת הירושלמי להודיע דא"א לאוקמי מתניתין בג"ח דממונו, לפי שיש לו שיעור דרבנן, שהרי גם הנזכרים לעיל, יש מהם שיש להם שיעור מדרבנן, ואנן אין להם שיעור מדאורייתא אמרינן, זה הוא פירוש דבריו ז"ל. ואנכי לא ידעתי, איך יתיישב כלל זה, על פי ירושלמי זה, דהא אמתניתין קאי, ומתניתין קמפרשא. והנל"עד הוא, דלא דמי אין להם שיעור דפאה ובכורים וראיון, לאין להם שיעור דג"ח ות"ת. דאין שיעור דפאה ודומיו, הוא להקל, דמדאורייתא במשהו מיפטר. אבל אין שיעור דג"ח ות"ת, הוא להחמיר, דלעולם אינו יוצא ידי חובתו מת"ת עד יום מותו, כדכתיב (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה. ומג"ח דבגופו, כמו כן הוא חייב בו כל זמן שיבא לידו, ויש יכלת בכחו לקיימו. ודממונו כל עוד שיש לו ממון, ובא לידו, חייב לקיימו מדאורייתא, אלא דר"זל תיקנו לישב בשב ואל תעשה, דבענין זה יכולים לתקן נגד התורה - כדאיתא ביבמות דף צ' ע"א, וכמ"ש רש"י במנחות דף מ' ע"א, דלא יבזבז יותר מחומש. ואין לומר דמדאורייתא לא מיחייב אלא פחות מחומש, שהרי כתיב (דברים ו, ה) ואהבת וכו' בכל מאדך, ופירשו ז"ל (סוף ברכות) בכל ממונך. וא"כ אפוא הואיל וכוונת התנא באמרו אין לו שיעור, קולא אתא לאשמועינן, דאע"ג דמצינו שיעור לדברים אלו, אין להם שיעור מדאורייתא אלא בכל שהוא מפטרי, ואגבן הזכיר הג"ח ות"ת, שיש בתוספתן מצוה, כפאה ודומיו, ונכנסין תחת סוג לשון זה של אין להם שיעור, אלא דאצלם לשון זה הוא להחמיר, צריכים אנו לקרבו למשמעותו דרישא, דלא בא להחמיר, כל היכא דאפשר, ולכן בג"ח דיש חילוק בין גופו לממונו בדרבנן, מוקמינן ליה בגופו דאפילו מדרבנן אין לו שיעור, דבענין זה אין לשון זה של אין לו שיעור, מטעה להחמיר בו יותר מן הראוי, שהרי דינו הכי לעולם, משא"כ אילו היינו מוקמים ליה אף בממונו, ומדאורייתא, דאפשר למטעי ביה ולהחמיר יותר מן הראוי, דקסבורים אנו שבין מדאורייתא בין מדרבנן דינו הכי, וזה אינו נכון, שיהיה אין לו שיעור מורה שני עניינים הפכיים ממש, דאמזכרים ברישא הוא להקל עליהם, ועל המזכרים בסיפא, יורה להחמיר במה שאינו צריך להחמיר מן הדין. ועוד י"ל, דס"ל לירושלמי דהואיל ומתניתין סתמא קתני, כל היכא דאפשר לפרשה הכי, כגון הכא בג"ח, דאיכא לאוקמיה בדגופו, דאין לו שיעור לא מדאורייתא ולא מדרבנן, הכי מוקמינן לה, ולא דחקינן מתניתין לפרשה אף בממונו ובדאורייתא לבד, כמו ברישא, דאין דנין אפשר משאי אפשר, ועוד דבזה דמיא לת"ת ממש, דאין לו שיעור לא מדאורייתא ולא מדרבנן, וגם הוא בגופא. ומהאי טעמא שנאו אצלו בסוף, שאילו איירי אף בממונו, אחר הפאה ה"ל לשנותו, דדמי ליה במה שהוא אין לו שיעור מדאורייתא אלא מדרבנן כמוה, ואפילו בדגופו דמי לה, במה שהוא מהנה לאחר דומיא דפאה, אבל עתה דבגופו בלבד איירי, נמצא שאין לו דמיון לפאה כי אם מצד זה, משא"כ לת"ת שיש לו שלשה צדדים שוים לו, חדא דבגופו, ב' דאף מדרבנן אין לו שיעור, וג' שאין לו שיעור שלו, הוא להחמיר. ומהאי טעמא לא שנאם תרויהו מיד אחר הפאה, אע"ג דתדירי מבכורים וראיון, שלא לערב אלו שאין להם שיעור להחמיר, באמצע הדברים שאין להם שיעור להקל, ואע"ג דת"ת תדירי לג"ח, שנאה בסוף, להיותה שקולה כנגד כלם, כדתנן בסיפא דמתניתין:

5והבאת שלום . הא דשנאו אחר ג"ח, ולא סמך ג"ח לת"ת כמו ברישא. י"ל משום דאתיא רדיפה רדיפה מג"ח (קדושין מ. וירושלמי כאן ד.) , ומשום הכי הוצרך להזכיר קודם לו הג"ח:

6וללמוד תורה . לפי הטעם דרמב"ם, וכתבו התי"ט, שאדם אוכל פרותיהם של מצות אלו בעולם הזה, משום דהוו מצות שבין אדם לחבירו, וכן נראה מש"ס דקדושין (שם) דלא קחשיב תנא אלא טוב לבריות נמי. צריך לפרש האי תלמוד דווקא כמשמעותו, שר"ל ללמד לאחרים, שאם נפרשנו כסתמו בכל מקום, שהוא למוד התורה אפילו לעצמו, אין זה בין אדם לחבירו. או אפשר דדוקא במצות שילוח הקן ודומיו, לא מקרי טוב לבריות, שמאותה מצוה אינו לומד הדרך הראוי להתהלך בה בין בני אדם, אלא אדרבא מדת אכזריות היא, כמו שהוכחתי במשנת האומר על קן צפור (ברכות פ"ה מ"ג) מדברי הזהר (תקו"ז ו, כג.) , אשר אינו ראוי להתנהג בה בבני אדם, אבל בלמוד התורה כתיב בה עדות ה' נאמנה מחכימת פתי (תהלים יט, ח) , ולכן אף אם לומד לעצמו טוב לבריות מקרי בה, על כי על ידה הולך בדרך ישרה עם בני האדם, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, וזה נלע"ד עיקר: